היונה הנודדת היונה הנודדת Ectopistes migratorius Ectopistes migratorius מצגות קלריטה ואפרים Passenger pigeon

יונה נודדת (שם מדעי: Ectopistes migratorius) הייתה מין ממשפחת היוניים שהוכחד מן העולם בידי האדם בתחילת המאה ה-20. היה זה עוף חברתי בצבע אפור-כחלחל, שהיה קטן במקצת מיונת סלעים ונפוץ בהמוניו באמריקה הצפונית. להקות עצומות של יונים נודדות היו מכסות בסתיו את פני השמיים בצאתן לדרכן לאמריקה הדרומית. במאה ה-19 אמדו את מספרן בכמה מיליארדי פרטים. לעתים מנתה להקה אחת כמיליון פרטים. הן חיו בקבוצות גדולות וכך גם עפו, ירדו לנוח וקיננו. הן היו נאספות בלהקות ענק כדי לקנן ולעתים היו מקימות מאות קינים על עץ בודד. הנקבה הייתה מטילה ביצה אחת בכל עונה. כיוון שהיו בקבוצות גדולות, היו היונים הנודדות מטרה נוחה לקטל. בני אדם ירו בהן, הממו אותן באלות בעודן ישנות על הענפים, וחטפו מהן את גוזליהן מקניהן. ציפורים אלו, שקודם לכן נראו בהמוניהן, נעלמו כליל בתוך 25 שנים. הלהקה האחרונה בת כרבע מיליון פרטים הושמדה ביממה אחת בתחרות ציד ב-1896. מארגני התחרות ידעו כי להקות נוספות של יונים נודדות לא ייראו עוד. מרתה, היונה הנודדת שהייתה הפרט האחרון של המין, מתה בגן החיות של סינסינטי ב-1 בספטמבר 1914.

ביצה של יונה נודדת משנת 1849

היונה הנודדת (*מתה) יוני שדמי, כלכליסט בתחילת המאה ה־19 יותר מ־5 מיליארד יונים נודדות חיו בלהקות ענק בצפון אמריקה, ולא היה כמעט אמריקאי שלא טעם מבשרן. אבל בדיוק לפני 110 שנים היא נעלמה בטבע, בטבח ההמוני הגדול בהיסטוריה. איך זה קרה, ואיך קורה שאנחנו עדיין עושים את זה? במשך אלפי שנים היונה הנודדת היתה הציפור הנפוצה בצפון אמריקה. בשיא לבלובן אחת מכל שלוש ציפורים בארצות הברית היתה יונה נודדת, על פי הערכות מומחי הסמיתסוניאן האמריקאי, אחד המכונים המובילים בעולם לחקר ההיסטוריה של הטבע. בתחילת המאה ה־19, היונה הנודדת היתה האפשרות הזולה ביותר לארוחה בשרית בארצות הברית. מחירה של יונה למאכל בשוק בניו יורק עמד על 20 סנט, והן נחשבו למשאב לא נגמר, מן מהשמים שמתחדש תמיד. להקות היונים הנודדות היו אגדתיות בגודלן, מיליארד יונים ויותר בלהקה בודדת. תצלום של יונה נודדת משנת 1898 http://www.calcalist.co.il/articles/0,7340,L-3400713,00.html

Ectopistes migratorius Picture modified from Anton Fritsch (Europas Vögel), Tafelband, 1871

ב־1823 יצא ג'והן ג'יימס אודובון, אורניתולוג (חוקר עופות) וצייר טבע צרפתי־אמריקאי בן המאה ה־19, למסע בין הערים הנדרסון ולואיסוויל שבטנסי, מרחק 90 ק"מ, ותיעד להקת יונים נודדות. במשך כל היום כולו, כתב, כוסו השמים ביונים, רבות כל כך עד שהשחירו את הרקיע וחסמו את אורה של השמש: "ירדתי מהסוס, התיישבתי והתחלתי לצייר בעיפרון, מסמן נקודה אחת עבור כל קבוצת יונים חולפת. בתוך זמן קצר הבנתי שהמשימה שבחרתי אינה אפשרית, משום שהציפורים נשפכו בקבוצות אינסופיות. קמתי והלכתי הלאה, וככל שהמשכתי ללכת נתקלתי בעוד ועוד יונים. האוויר היה מלא יונים, פשוטו כמשמעו; האור של צהרי היום נחסם כבליקוי שמש, לשלשת נשרה מהשמים כמו פתיתי שלג נמסים; משקן הלא פוסק של הכנפיים הרגיע את חושיי, ולפני רדת השמש הגעתי ללואיסוויל. במשך שלושה ימים רצופים היונים המשיכו לחלוף במספרים עצומים".

התור המתאבל (Mourning Dove), כפי שצוירה על ידי ג'ון ג'יימס אודובון היונה הנודדת, כפי שצוירה על ידי ג'ון ג'יימס אודובון* *ג'ון ג'יימס אודובון (John James Audubon; ‏1785/1851,) היה חוקר ציפורים ומאייר אמריקאי ממוצא צרפתי. יצירתו המרכזית היא הספר "הציפורים של אמריקה". אודובן נחשב לצפר הראשון בעולם החדש; בנוסף עסק בתיאור של מספר מיני צמחים.

ללא קשר לתועלת הזואולוגית שהביאה "הציפורים של אמריקה", האמנות של אודובון זכתה לתהילה משל עצמה. היצירה נחשבת גם כיום כאבן יסוד עבור ציירי טבע. עותק של "הציפורים של אמריקה" נמכר במכירה פומבית של כריסטי'ס במרץ 2000 ביותר מ-8,800,000 דולר אמריקאי. בדצמבר 2010 נרשם שיא כאשר מהדורה של הספר נמכר ב- 7,321,250 פאונד במכירה פומבית בסות'ביס, והפך בכך לספר המודפס היקר ביותר של כל הזמנים.‏ Audubon's Birds of America The University of Pittsburgh is fortunate to own one of the rare, complete sets of John James Audubon’s Birds of America. It is considered to be the single most valuable set of volumes in the collections of the University Library System (ULS). Indeed, only 120 complete sets are known to exist. While Audubon was creating Birds of America, he was also working on a companion publication, namely, his Ornithological Biography. Both of these sets were acquired by William M. Darlington in the mid-nineteenth century and later donated, as part of his extensive library, to the University of Pittsburgh. Recognizing that the Darlington Library includes significant historical materials, such as rare books, maps, atlases, illustrations, and manuscripts, the ULS charted an ambitious course to digitize a large portion of Mr. Darlington’s collection, including the Birds of America. We are pleased to present our complete double elephant folio set of Audubon’s Birds of America, accompanied by his Ornithological Biography, through this Web site. Together these sets constitute an unprecedented online combination: .http://digital.library.pitt.edu/a/audubon/plates.html https://www.mcq.org/audubon/catalogue/intro-catalogue-menu.html

פוחלץ של היונה . מוזיאון מלכותי, אונטריו קנדה "כשאתה קורא תיאורים על להקות יונים ש'מכסות את השמים כמו נהר זוהר', וכשאתה יודע איך זה נגמר, זה מצמרר", אומר ג'ואל גרינברג, המומחה המוביל של הסמיתסוניאן לענייני היונה הנודדת. גרינברג אומר שהיונה נחשבה לבלתי מתכלה "כמו אור השמש וזרימת הנהרות". "היונה הנודדת היא בלי ספק בעל החיים שמוזכר בתכיפות הגדולה ביותר בעיתונות התקופה", הסביר בראיון לתחנת הרדיו NPR ג'ון וופר, היסטוריון ונטורליסט בספרייה הלאומית של מישיגן, שבמסגרת מחקרו על היונה הנודדת סקר 60 שנות עיתונות אמריקאית, בין 1840 ל־1900. "אני מותשת", כתבה עקרת בית אחת לעורך "סינסינטי ניוז" במכתב שפורסם בעיתון לפני כ־160 שנה. "הריח איום, ויש יונים וביצים בכל מקום". וופר מצטט טור מעיתון באוהיו, שמחברו כתב כי "כשמתקרבים לשטח הקינון של היונים נדמה שמתקרבים למפלי הניאגרה, עד כדי כך חזקה ואינסופית המייתן של היונים". פוחלץ של היונה . מוזיאון מלכותי, אונטריו קנדה

אתרי הקינון של הלהקות ביערות של מדינות הדרום החמות היו עצומים בגודלם אתרי הקינון של הלהקות ביערות של מדינות הדרום החמות היו עצומים בגודלם. בימי האביב, עונת הקינון, כבשו היונים מאות ק"מ של יער. בשטח הקינון כל עץ כוסה בעשרות קנים ומאות ציפורים. שטחו של אתר קינון אחד באזור ויסקונסין הוערך ב־1,200 דונם, ומספר היונים שקיננו בו היה יותר מ־130 מיליון. אתרי הקינון היו כה צפופים, שתכופות משקלן היה גורם לענפי העצים שעליהם ישבו להישבר. כרונולוגיה אחת מהתקופה מתארת להקת יונים שסערה עצרה את מסעה, ובמקום לנחות ביער קיננה בערבה מושלגת. היונים הטילו מיליוני ביצים על הקרקע, וכשהשלג נמס האדמה נשארה לבנה כולה כאילו עדיין כוסתה בשלג, עד כדי כך היו הביצים מרובות.

צייר הטבע בן התקופה פיטר רינדסבכר, שטייל בארצות הברית וצייר את נופיה, חווה על גופו את הקמתו של אתר קינון חדש: "יום אחד, כשנסעתי לצורך סחר בפרוות, הוחרדתי בקול גועש, רועש, כאילו צבא סוסים טעון פעמוני מזחלת מתקדם לכיווני מתוך היערות העמוקים. כשהקשבתי ביתר תשומת לב, הסקתי שבמקום דהרת סוסים, היה זה רעם רחוק; ועם זאת הבוקר היה צח ויפהפה. קרוב יותר ויותר נשמע קולם המתערבב של פעמוני המזחלות כרעמה של סערה. בהיתי בתדהמה, והנה ראיתי מתקדמות לכיווני בחזית אחידה מיליוני יונים, הלהקה הראשונה של העונה. הן עברו כמו ענן חי דרך צמרות העצים הגבוהות, דרך השיחים ומעל הקרקע, מטלטלות כל עלה. עמדתי כמו פסל, מוסתר למחצה בין ענפי עצי הארז. הן רפרפו סביבי, טופחות על ראשי ועל כתפיי". רינדסבכר נשאר בעין הסערה, בין הציפורים המעופפות. "התיישבתי וצפיתי בזהירות בתנועותיהן בתוך המהומה הגדולה. העצים היו מלאים בהן, יושבות בזוגות במסעפים הנוחים בין הענפים, מנפנפות מדי פעם בעדינות בכנפיים פרוסות למחצה וממלמלות לבנות זוגן את אותם תווי חיזור שטעיתי וחשבתי שהם צלצולי פעמונים רחוקים".

יונה צעירה, זכר ונקבה.

Albert Cooper, a trapper who used decoy pigeons to trap hundreds of wild birds (c. 1870) Live, perching female

מה אומר חיים שפרלינג על היונה הנודדת מחוץ לעולם האקדמי, חיים שפרלינג הוא כנראה המומחה הכי גדול בישראל ליונים. שפרלינג (74), שעד הפנסיה נהג 30 שנה בקווי האוטובוס של דן ברמת גן, מגדל יונים מגיל 12, אז קיבל את יונת הדואר הראשונה שלו מהיונאי של שובך ההגנה בגבעת ברנר. הוא נחשב למגדל היונים הוותיק והבולט בישראל, ובין השאר שימש יועץ למאיר שלו בכתיבת ספרו "יונה ונער" (שלו נעזר בכמה יונאים בכתיבת הספר, ואת עיקר המידע סיפקה יונאית ההגנה לאה זיגלר, שמתגוררת היום בבית אבות באזור המרכז). שפרלינג אומר שתורים, שהיונה הנודדת נמנתה עמם, ניחנים בשאיפה גדולה לחופש. "הם לא מתקשרים למקום מסוים, כמו יוני הדואר", הוא אומר, "הנדידה אצלם בדם". היונה הנודדת היתה מסוגלת לעוף במהירות של 90 קמ"ש במשך 24 שעות, נסמכת על חוש כיוון מעולה, ולהקות הענק גמאו את אורכה של ארצות הברית. ארוחת בוקר בקנטקי, ארוחת ערב במישיגן.

A Passenger Pigeon hunt in 1875 פשטידת יונים מחכה על העץ   ההיסטוריון ג'ון וופר מתאר את התמודדותה של משפחת ספר אמריקאית אופיינית מאמצע המאה ה־19 עם הגעתה של להקת יונים. "המשפחה גרה כנראה בבקתת עץ", הוא מסביר. "הם שומעים את היונים מגיעות, ויוצאים החוצה. על כל עץ בני המשפחה מוצאים בין עשרה ל־75 קנים, ובמשך שעות הם יורים בעוד ועוד יונים. אי אפשר להאשים אותם: היונים חולפות במספרים עצומים, מיליונים ואפילו מיליארדים, ונדמה שהן לעולם לא ייגמרו".

Museum specimens are all that is left of the Passenger Pigeon, but there are many in collections from around the world. Most are well preserved, and tissue from feet and skins are excellent sources of DNA for genome sequencing work. Photo by Jack Dumbacher

 הגעתה של להקת יונים נודדות היתה אות לטבח המוני, שבו החלו בעלי החיים: כל עורב, נץ, שועל, דביבון וינשוף בטווח אתר הקינון ומעבר לו השמין מסעודת ביצים, גוזלים ויונים שנמשכה שבועות רצופים. אך מספרם של הטורפים היה כה נמוך בהשוואה למספר היונים, שלגזע כולו לא נשקפה סכנה של ממש. הסכנה האמיתית הגיעה מבני האדם. "היו ליונים שתי בעיות", אומר וופר, "הן היו טעימות, והיה קל להרוג אותן. היה שוק בשר אדיר, בעונה יצאו מדי יום אלפי חביות בשר יונים מצפון מישיגן לכל ארצות הברית". בשר היונה היה לארוחה הבשרית הזמינה והזולה ביותר בערים אמריקאיות גדולות. העיר ניו יורק לבדה צרכה כ־100 חביות בשר יונים מדי יום, וכל חבית הכילה בין 500 ל־600 ציפורים. בין השאר מצא וופר בעיתוני התקופה מתכוני יונים רבים, בעיקר לפשטידת יונים חמה ("למען האמת", הוא מוסיף, "זה נשמע די טעים"). Ectopistes migratorius, or the carrier pigeon, was once the most common bird species in North America. At one time they were considered a pest, before humans discovered that they tasted good. Once pigeon meat became popular, and more and more of their habitat was destroyed by west settlers, the once nuisance soon became literally non-existant. The last passenger pigeon died in 1914 in a Cincinnati zoo, her name was Martha.

Via Wikimedia Commons/ Library and Archives Canada היונים היו מטרה קלה לציידים. הם ירו בהן, היממו אותן באלות, השליכו עליהן רשתות, הפילו גוזלים מקנם עם מקלות ארוכים והציבו סירי גופרית רותחת מתחת לקנים, כך שהאדים גרמו לציפורים לאבד הכרה וליפול לקרקע. בעל טור בעיתון "צ'רלסטון רויאל גאזט" מ־1875 ציטט ידיעה שקרא בעצמו בעיתון, שלפיה אדם מעיירה סמוכה הרג 50 יונים בארבע יריות. כותב הטור ציין שמעשה זה אינו מרשים אותו במיוחד, היות שמיודעו, אחד ד"ר ריצ'רדסון, הצליח לקטול לאחרונה 42 יונים בירייה בודדת של רובה ציד כפול קנה. In the 1800s, people used nets to hunt and capture flocks of passenger pigeons. This watercolor and pen-and-ink illustration dates from 1829.  Via Wikimedia Commons/ Library and Archives Canada

בשנות השבעים של המאה ה־19 החלו להופיע דיווחים על התמעטות במספר היונים, אך הציד נמשך: כמעט אלף בני אדם עבדו כציידי יונים מקצועיים, שנדדו בין אתרי קינון וחיסלו את כל היונים שהצליחו למצוא. "כשנחתה להקה, השמועה הגיעה לכל ארצות הברית באמצעות הטלגרף", אומר ג'ואל גרינברג. "אנשים עלו על רכבות מכל הארץ ובאו לצוד. היו מסילות ברזל שנסללו במיוחד לצורך חיסול יונים נודדות. הם הגיעו מכל מקום והקימו עיירות מאולתרות. היתה בהלה ליונים נודדות, כמו לנפט או לזהב. הציד נערך בקנה מידה מדהים. ציידים היו יורים בתותחים לתוך היער, ומורידים המוני ציפורים וקנים בירייה אחת. צדו אותן גם בחיים, בשביל תחרויות. לפני שהיו 'יוני חרס', בתחרויות ציד השתמשו ביונים נודדות. בתחרות אחת בניו יורק נטבחו 45 אלף יונים".   אחת הלהקות האחרונות, כרבע מיליון יונים גודלה, חוסלה בתחרות ציד בת יממה אחת ב־1896. חוקרי הסמיתסוניאן מצאו שב־1897, בפטוסקי, מישיגן, אחד מאתרי הקינון הגדולים האחרונים, נטבחו 50 אלף ציפורים ביום, כל יום, במשך חמישה חודשים. כשהציפורים ששרדו ברחו וניסו להקים אתר קינון חדש במרחק של כמאה ק"מ, הן אותרו במהירות על ידי ציידים ונורו עוד לפני שהחלו לקנן. A game store of the 1870s

לא מסוגלת לחיות לבד  היעלמותן של היונים הנודדות הביאה לשינוי באקולוגיה של היערות שבהם נהגו לקנן. "סוג מסוים של עצי אורן השתנה ונעלם אחרי שהיונים נכחדו", מספר גרינברג. "ומובן שגם בעלי חיים אחרים הושפעו. אחרי היעלמות היונים, למשל, דווח על עלייה משמעותית במקרי קדחת צהובה. כשהיונים הנודדות חיו ביערות הן אכלו את היתושים שהעבירו את המחלה, ועם היעלמותן היתושים שגשגו והדביקו את בני האדם".  ציד היה כנראה גורם ההיכחדות העיקרי, אבל גם כריתת יערות פגעה ביונה הנודדת. משום שנדדו בלהקות ענקיות, נדרשו ליונים יערות ענקיים, ויערותיה של צפון אמריקה נכרתו במהירות במאה ה־19, ביעילות שגדלה עם פריסתם של פסי רכבת לאורך היבשת. היונים נזקקו ליבשת שלמה כדי לשגשג, וזו מתברר אינה תכונה טובה לבעל חיים שמבקש לשרוד בעולם המודרני. בעלי חיים פראיים חיים היום בשמורות, איים קטנים של טבע המוקפים בערים ובתעשייה, ומי שלומד להסתגל לחיים כאלה שורד. מי שנזקק לאלפי קילומטרים של טבע פראי - נכחד.

עם זאת, ציד המוני וכריתת היערות כשלעצמם אינם מספקים הסבר מלא להיכחדותה של אחת הציפורים הנפוצות בעולם. גם יונים אחרות ניצודו בארצות הברית באותה תקופה, גם הן סבלו מכריתת היערות, ואף על פי כן הן שרדו. תור מתאבל (Mourning Dove), מין הקרוב מאוד ליונה הנודדת, משגשג באמריקה (כ־475 מיליון פרטים) למרות ציד מסיבי שנמשך עד היום, כ־70 מיליון תורים מתאבלים נורים למוות בארצות הברית מדי שנה.   יש הבדל חשוב אחד בין הציפורים, שאִפשר לתור המתאבל להמשיך לשגשג בעוד היונה הנודדת גוועה: התור מסוגל להתקיים בלהקות קטנות. דווקא משום שהיתה חברותית במיוחד, היונה לא הצליחה להסתגל לחיסולן של להקות הענק. לו היתה לומדת לחיות בלהקות קטנות, של 500 ואפילו של 5,000 ציפורים, ייתכן שהיונה הנודדת היתה שורדת. אבל היא נזקקה ללחץ המקיף והמתמיד של מיליונים מאחיותיה סביבה כדי לשרוד ולהתרבות, ומעט היונים שניצלו מהציידים לא הצליחו לשרוד לבדן. The mourning dove (Zenaida macroura(

Nesting captive bird, 1896 Passenger pigeon hatchling, 1896 בשלהי המאה ה־19, עם הצטברות הראיות להיעלמות היונה הנודדת, החלו מאמצי שימור מוגבלים. בסוף שנות התשעים אסר בית המחוקקים במישיגן לצוד יונים באזורי הקינון שלהן, אך החוק לא נאכף וציידים אחדים בלבד נעצרו. "כשאנשים נוכחו שפחות ופחות יונים מגיעות מדי שנה, היה מי שניסה להזהיר ולקדם חוקי שימור", מספר גרינברג. "אבל התגובה של הציבור והשלטון היתה הכחשה: 'אוקיי, השנה ראינו הרבה פחות יונים באוהיו, אבל הן בטח נשארו בקליפורניה'". תעשיות הציד וכריתת היערות המשיכו לשגשג.   היונה הנודדת האחרונה בטבע נורתה, ככל הידוע, לפני 110 שנים, ב־24 במרץ 1900, באוהיו, בידי נער בן 14 בשם פרס קליי. ב־1909 הציע איגוד האורינתולוגים האמריקאי 1,500 דולר, סכום נכבד ביותר באותם ימים, למי שימצא קן או קהילה מקננת של יונים נודדות. אף קן לא נמצא. Nesting captive bird, 1896

Monument to the Passenger Pigeon (Ectopistes migratorius) at Wyalusing State Parke

לא למדנו כלום מדי שנה מכחיד האדם אלפי מינים של בעלי חיים. מרביתם מינים שונים של חרקים באזור האמזונס, אך בהם גם יונקים, ציפורים ובעלי חיים גדולים אחרים. ב־12 החודשים האחרונים נכחדו, למשל, אחרוני הקרנפים השחורים המערביים, תוכיי המקאו הכחולים מסוג "ארה ספיקס", וקרפדות הזהב של קוסטה ריקה. אבל המקבילה המודרנית המובהקת ביותר להשמדת היונה הנודדת הם הדגים. אם במאה ה־19 רוקנו ציידים וכורתי יערות את שמיה של אמריקה מיונים נודדות, כיום דייגים מסחריים מרוקנים את ימות העולם מדגי מאכל ומפירות ים, בשיטות דומות ותוך שילוב דומה של חמדנות, אדישות וקוצר ראות. הדגים ניצודים בהמוניהם וסביבתם הטבעית נהרסת בהתמדה. על פי מחקר שהתפרסם ב־2004 במגזין היוקרתי "Science", אם דפוסי הדיג והזיהום הנוכחיים יימשכו, בתוך 40 שנה יתרוקנו ימות העולם מדגי מאכל ומפירות ים. שלא כמו בקר או עוף, המגודלים ברפתות ובלולים, רוב דגי הים המיועדים לאכילה אינם מגודלים בחוות ימיות, אלא ניצודים בטבע עצמו. בעוד החקלאים המרוויחים משחיטתן של פרות או עופות אמונים גם על המשך קיומם של המינים האלו, הדייג המסחרי דג את סחורתו בים ומסתפק בכך, ללא אחריות על גידול הדור הבא של הדגים שאמור להיות מונח על צלחתנו. כך פורסים דייגים רשתות ענק היורדות לעומק של ק"מ מתחת לפני הים, שמטרתן "להרוג כל דבר חי בשטח שבו הן נפרסות", כפי שמגדיר זאת גרינברג.

ב־1 בספטמבר 1914, בגיל 29, בגן החיות של סינסינטי המחקר שפורסם ב"סיינס" מבוסס על ניתוח של אלף שנות התפתחות ימית בתריסר אזורים ימיים שונים, כולל האוקיינוס האטלנטי, הים התיכון והים הבלטי, ובדיקה של 64 אזורי דיג מסחרי מוכרים. על פי המחקר, אוכלוסיותם של 29% מדגי המאכל ופירות הים הידרדרה ביותר מ־90% בשנים האחרונות. שני שלישים מדגי המאכל בעולם נמצאים בסכנת הכחדה: במחקר מ־2006 קבעו מדענים קנדים ש־30% מאזורי המדגה בעולם התמוטטו (תפוצת הדגים בהם ירדה לפחות מ־10% מהתפוצה המקורית), ושללא שינויים דרסטיים באופן שבו אנו צורכים דגים - כל אזורי המדגה המסחריים בעולם יתמוטטו עד אמצע המאה הנוכחית. התוצאה עתידה לגזור על מיני דגים רבים את גורלה של היונה הנודדת, שהאחרונה מסוגה נולדה ב־1885 בגן החיות של סינסינטי, וכונתה מרתה (על שם הגברת הראשונה מרתה וושינגטון). גופתה המפוחלצת של מרתה נתרמה למוזיאון הסמיתסוניאן, שם היא מוצגת עד היום, לצד לוחית מתכת עם הכיתוב הזה: מרתה האחרונה מבנות מינה מתה באחת בלילה ב־1 בספטמבר 1914, בגיל 29, בגן החיות של סינסינטי נכחדה. Martha, the last passenger pigeon

“The Plight of the Passenger Pigeon” at the Audubon Mansion » Listen, Pappa! It’s the pigeons!

Those of you in the Cincinnati area  can experience a larger-than-life version of world-renowned wildlife painter John Ruthven’s latest painting titled Martha, the Last Passenger Pigeon. Reproduced as a mural on the side of a building at 15 E. Eighth St. in downtown Cincinnati, it features a flock of passenger pigeons, led by Martha, in flight at the Zoo. The mural was dedicated on September 19. Forty years ago, John Ruthven captained an effort to create the Passenger Pigeon Memorial at our Zoo to honor the passing of the passenger pigeon and Martha. He is now collaborating with us to renovate the memorial in time for the 100th anniversary of Martha’s death. -

הנכם מוזמנים להיכנס לאתר שלנו: מקורות: http://www.calcalist.co.il/articles/ http://he.wikipedia.יונה נודדת http://en.wikipedia.org/wiki/Passenger_pigeon http://www.gizmocrazed.top-10-extinct-species http://biostor.org/reference/121233 http://en.wikipedia.org/wiki/John_James_Audubon http://en.wikipedia.org/wiki/National_Audubon http://pigeonart.com/ https://www.youtube.com/watch?v=XFpaVfFIMFQ http://en.wikipedia.org/wiki/Martha_(pigeon) http://passengerpigeon.org/index.html Wikimedia Commons קלריטה ואפרים הנכם מוזמנים להיכנס לאתר שלנו: www.clarita-efraim.com chefetze@netvision/net.il