סינדי שרמן – מות הראייה התמימה אמנות פמיניסטית בעידן הפוסט-מודרני עדנה ממלוק יולי 2005

סינדי שרמן - אמנית אמריקאית הידועה בעיקר בזכות ה"התחפשויות" שלה. נולדה בשנת 1945 בארה"ב.

מקורות ההשפעה על יצירתה שרמן צמחה בתוך המדיה המשודרת. מצטטת את אבני היסוד של הטלוויזיה האמריקאית, חופרת לעומק המיתוס שמאחורי "סיפורי התקשורת". מושפעת מסיפורי האגדות של ילדותה, ומסיפורו ההיסטורי של עולם האמנות. עבודותיה קשורות קשר הדוק לשיח הפמיניסטי שהחל לתפוס תאוצה בארה"ב בראשית שנות השבעים.

מאפיינים שרמן מציגה סטריאוטיפ של אישה כאובייקט, תוצר של שכפול תקשורתי. משתמשת בגופה ככלי לפרשנות בסוגיות כמו: תפקיד האמן ותפקיד האישה.

שרמן יוצאת נגד התפיסה השוביניסטית לפיה לאישה זכות קיום רק בתור בובת מין . המין מוצג ביצירותיה כמשהו מפלצתי, מקור לסבל ואי- שוויון עבור האישה. "...אף פעם לא חשבתי שהעבודה שלי היא הצהרה פמיניסטית או פוליטית, אבל ברור שכל מה שמופיע בה נובע מנקודת הראות שלי כאישה בתרבות הזאת. כך למשל יש כאן יחסי אהבה-שנאה, משיכה לאיפור ולזוהר ותיעוב כלפיהם בו בזמן..."

אמנות באמצעות מתווכים

הצילום ככלי להעברת ביקורת חברתית ותרבותית שרמן אינה מקדשת את מלאכת הצילום ותהליכיו (החשיפה וההדפסה, למשל) וגם לא את התפיסה המיתית לפיה הצילום מייצג את המציאות כפי שהיא. תפקיד הצילום הוא בבניית הזהות האישית של האדם בכלל והאישה בפרט. הצילום עוזר לשבור את מוסכמות ההיררכיה בין גבוה לנמוך, בין אמיתי למזויף. בצילום נחשפת ביקורת קשה על התרבות הפטריארכלית, בה האישה מוצגת דרך פנטזיות ואובססיות גבריות. צילומיה של שרמן מחייבים את הצופה לעשות פעולה אינטלקטואלית של חיפוש ופרשנות לסמלים שלה.

המודל – סינדי שרמן שרמן משתמשת בגופה כאמצעי עקרי להעברת המסר. בכל תמונה היא מביימת מצב חיים אחר. היא נוהגת להתחפש למגוון רב של דמויות, בעיקר נשים בודדות, מנוצלות, מושפלות, קורבנות בפנטזיות המיניות של גברים שוביניסטיים. בעבודותיה יש מעט מאוד רמזים הנוגעים לאישיותה. "...אני מנסה להביא את האנשים לזהות משהו שמאחורי עצמם, במקום לזהות אותי..."

תקופות מרכזיות ביצירתה: א. שנות השבעים שרמן נשבית בקסם הפמיניסטי היא חוקרת את הקשר האינטימי שבין תחפושת וזהות תוך שימוש בפאות ואיפור. היא יוצרת סדרת צילומים בשחור- לבן, תחת הכותרת: "צילומי סטילס מסרט ללא כותרת" . כל התצלומים בשחור לבן. בצילומים לא מופיעים כלל גברים. הצילומים נראים כאילו נלקחו מסצנות של סרטים שונים (כפי שצולמו בשנות הארבעים והחמישים).

כותרת הסדרה - תצלומי סטיל מסרט ללא כותרת - מדגישה את העובדה שאמצעי התקשורת מכתיבים לנשים את "תסריטי החיים" שלהן - כללים שעל פיהם הנשים נוהגות ומתנהגות. בסדרה - שבעים נשים יוצרות מפה של נשיות כפי שנתפסה בחברה האמריקאית באותה התקופה. לנשים אין גיל מוגדר. שרמן משחקת בתפקידים שונים, מחליפה צבעים ותחפושת. בכל צילום ישנו עיבוד עצמי של דמות בדויה, אבטיפוס של עקרת בית, זונה, אישה דיכאונית, אמנית ועוד... מקור ההשראה לדמויות בסדרה : סרטים, אופרות סבון, כתבי עת ישנים משנות החמישים והשישים.

ב. שנות השמונים – צילומי צבע בתחילת שנות השמונים עוברת שרמן לצילומי צבע גדולים. היא יוצרת סביבה תיאטרלית באמצעות שימוש בתאורה צבעונית המגבירה את אפקט הזיוף של ההתרחשות המצולמת". היא עובדת על מספר סדרות: ב- 1980 - " REAR SCREEN PROJECTIONS” ב - 1981: "נערת האמצע" ((CENTERFOLDS . ב -1983-4 : "אופנה" ((FASION. בכל הסדרות התצלומים משקפים התרסקות של חלומות. התמונות מגלות תקריבים של גוף נשי מוכן ומזומן למבט הישיר והפתוח של המצלמה. מבט מציצני וחודרני. ללא כותרת 123, 1983, צילום צבע .

אמצע שנות השמונים – נשים כקורבנות אונס ואלימות תוך שימוש באיפור רב, בעזרים תותבים ובחלקי בובות, נכנסת שרמן לתחום הגרוטסקי, של צילומים מרושעים המציגים הפרעות אכילה, שיגעון ומוות. לראשונה שרמן לא משמשת כמודל בכל הדימויים. סדרותיה בשנים אלו קרויות:אסונות וסיפורי אגדה, תמונות סקס, תמונות אימה ומסיכות.

- סוף שנות השמונים "דיוקנאות היסטוריים" שרמן חוזרת להצטלם, היא מתחפשת לדמויות מוכרות מתולדות האמנות ומוסיפה לעצמה חלקי גוף מלאכותיים כשדיים, בטן, חלקי פנים ועוד, המעוותים את המודל המקורי ותורמים להדגשת הזיוף. היא מציבה עצמה בדיוקנאות של אמנים אירופאים גדולים מהמאות 15 – 19, כגון: "באכחוס" של קראוואג'ו. "...אני אוהבת ליצור דימויים שמרחוק נראים מפתים, צבעוניים, מגרים ונעימים, ומקרוב אתה מבין שהם ההפך הגמור..". באכחוס, סינדי שרמן באכחוס, קראווג'ו, מאה 17

שרמן בתחפושת, מביימת דיוקנאות מיצירות אמנות מפורסמות

הגברת אדלייד ז'אן מרק נטייה, הגברת אדלייד, מאה 18 סינדי שרמן, ללא שם, 1989 ביצירה זו מתחזה שרמן לדמות של אישה מהמאה ה – 18 בצרפת, טיפוסית לציורים שהיו חביבים על בני האצולה ושימשו כעיטור לארמונותיהם. היא מצטטת את הגברת אדלייד, של ז'אן מרק נטייה, לראשה פיאה נוכרית לבנה ועל פניה איפור כבד, לפי אופנת התקופה. היא שרועה בתנוחה מזמינה על מיטה עם סדיני משי בחדר מיטות מפואר. לבושה בבגדים תחתונים ובידה מניפה – אלו מייצגים את חיי הנהנתנות של שכבת האצולה, את תפקידן המסורתי של נשים כמו גברת אדלייד, לספק שירותי מין לגברים. באמצעות ההגזמה והגרוטסקה שרמן מנגחת את תדמית האישה כחפץ מיני המשרת עולם גברי מציצני. היא מתחפשת לדמות מגוחכת באמצעות תותבי שדיים וסרט אדום המציג אותה כחפץ ארוז למתנה, כתדמית שקרית שטופחה לאורך שנים כדי להנציח את העליונות הגברית.

SEX PICTURESשנות התשעים - . נושא הסדרה – איברי מין ותנוחות מיניות. לשרמן שוב לא נוח "לדגמן" היא "נאלצת" להשתמש בתחליפים כמו בובות וחלקי גוף תותבים - בעיקר אברי מין של גברים ונשים שהועמדו בתנוחות מאוד מיניות. לעיתים התצלום הוא תקריב קיצוני שמטרתו העיקרית היא להמם. הסדרה מושפעת מסיפורי אגדות וסרטי אימה, מכילה דימויי תקריב של ישבנים דמויי גבינה ושדיים מעוותים, דם קרוש, חומרי גוף דוחים בתחושה משכרת של צבע. שרמן משקפת את החשיבות המוגזמת הניתנת למין בתרבות שלנו על ידי חיבורים מפלצתיים של חלקי גוף המצביעים על הפכים בין הנשי והגברי. בסדרה באה לביטוי האמביוולנטיות המאפיינת את שרמן, "יחסי אהבה-שנאה" (כדבריה) כלפי עצמה, כלפי נשיותה, וכלפי הייצוגים הנשיים בתרבות.

סוף שנות התשעים – "תמונה עירונית" בסוף שנות התשעים - שרמן חוזרת לעמוד מול המצלמה, מבוגרת, משחקת נשים שונות באמצע חייהן. הדמויות מוצגות לפי קטגוריות חברתיות סטריאוטיפיות: נשות קריירה מצליחות, עקרות בית מהמערב התיכון, היפיות מתבגרות ועוד.. הרקעים ניטרליים, הדימויים ישירים יותר, פחות נרטיביים. אותה טכניקה מוכרת מהעבר - איפור מטשטש ומוגזם, פאות, בגדים זולים ובימוי גלוי לעין שנועד להדגיש את מלאכת הזיוף.

סוף דבר סרטי-אימה באורך מלא. ביצירותיה של שרמן הדמויות הנשיות מוצגות כקורבנות התביעה התרבותית ליופי ולנעורי נצח. תצלומי התקריב גדולי הממדים חושפים את הניסיון הפתטי להתמודד עם אובדן הנעורים. שרמן חיה כיום בניו- יורק ועובדת על סרטי-אימה באורך מלא. תוכן המצגת מסתמך בעיקר על : C.Danto Arthur, Cindy Sherman – Untitled Film Stills, U.S.A., 1990. A. T .Smith Elizabeth , Cindy Sherman – Retrospective, The Sleep of Reason Produces Monsters, Museum of Contemporary Art – Chicago – Los-Angeles, 1997. ספיר ליהיא,נשף המסכות של סינדי שרמן, משקפיים, רבעון לאמנויות, מס' 33, "מסכות", מוזיאון ישראל , 1998. גדות חיה, היבטים בהבנת האמנות הפלסטית, 2004.