בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה לכל סוף יש התחלה לפני שמונה שנים התגלה במוחי גידול שגרם לתופעה רפואית שמשפיעה על חיי גם היום. בעבודה הזו אספר ואשתף אתכם בסיפור שלי, כפי שהוא נראה בעיניי וכפי שהוא נראה בעיני אימי. העבודה תעסוק בצד הזה בחיי, שהוא בעצם החיים שלי, מהרגע שבו הופיעו התסמינים ועד הרגע שבו אכתוב את המילה האחרונה במצגת הזו. הקטעים המביאים את הסיפור מנקודת מבטה של אימי נמצאים על רקע בצבע שונה ונושאים את הכותרת "אימא, ספרי לי...". מה שלא תרצו מבחינתי, המהות של העבודה הזו איננה מידע טכני ומונחים רפואיים, אלא ההתמודדות עם מצבים רפואיים שונים שעלולים לקרות לכל אחד, אם מסיבה תורשתית, סביבתית, או מכה קטנה שגורמת למחלה מפחידה. לדעתי, אנשים בעצם צריכים להבין שהם יכולים להתמודד עם כל דבר, אפילו מחלות, במיוחד עם כל האנשים הנפלאים שדואגים להם בכל רחבי הארץ והעולם. זהו יומן אישי, סיפור אמיתי שמכיל גיבורים גדולים וקטנים כאחד, אם נזכרו בפרויקט ואם לאו. ראש פתוח עבודה זו התבצעה בידי יובל שחורי, תלמידת כיתה ט', במסגרת קורס לעריכת עבודות חקר, מרכז מדע ודעת למחוננים במכללת תל חי, תשס"ט

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה תופעה ב-2001 התחיל לכאוב לי הראש. אחרי שבוע-שבועיים, כשהכאב לא נפסק, סיפרתי להורים. ולפני ששמתי לב, לא יכולתי לסבול עוד אור חזק. כשאימא הייתה רואה אותי צופה בטלוויזיה, הידיים שלי היו מעל עיניי כדי לחסום את האור, להגן עלי מפניו. לארוחות ערב יום שישי בחדר-האוכל בקיבוץ, נכנסתי עם ידיים מעל העיניים. זה היה מציק וזה גרם לראש שלי לכאוב, ואם הוא כבר כאב – אז האור החמיר את המצב. דוקטור, דוקטור הלכנו לרופא, והוא אמר שהכול בסדר. אני לא יודעת אם זה היה לפני שהלכנו אליו או אחרי, אבל נעשיתי צמאה, מאוד צמאה. שתיתי הרבה, כמעט כל מה שיכולתי למצוא: מים, מיץ, תה… וזה לא היה מספיק. מן הסתם, שתיית כל הנוזלים האלה חייבה מסעות תכופים לשירותים. באותה תקופה הכאב בראש הוקל, אבל האור עדיין הציק. בדיקה הרופא נתן לנו כדים למשהו שנקרא "איסוף שתן". אימא רשמה כמה שתיתי, וכשסיימנו לאסוף, היא רשמה כמה יצא וכמה נכנס. 8 ליטר – נכנסו ויצאו (הממוצע התקין : ליטר ליממה). כמעט כאילו רק עברו דרכי. ראש פתוח אימא, ספרי לי… "כאבי הראש של יובל נמשכו 3-4 חודשים, עקבתי אחרי הכאבים וניסיתי לראות אם הם קשורים למצבים שונים. היה קיץ חם ומלא פעילויות וחשבתי שזה בגלל החום. כשהתחילה השתייה המרובה חשבתי שאולי מדובר בסוכרת, אך זה נשלל באחת מבדיקות הדם המוקדמות, שגם כך לא הראו שום דבר חריג אחר. אמנם, בצבצה המחשבה שיכול להיות שמדובר במשהו "כבד" יותר, וזה הודחק במודע בידיעה שאני לא רוצה להיות מושפעת ממחשבות שליליות, רוצה להקשיב לתחושות שלי ויחד עם זאת לעשות את כל הבירורים הנדרשים. מהרגע שבו רופא המשפחה ראה את התוצאה שהייתה רחוקה מלהיות תקינה, הכול התחיל לרוץ... ואני נלחמת בעצמי שלא לפתח תסריטים ודמיונות ולחכות לכל מהלך."

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח אשפוז ראשון – צפת הרופאים שלחו אותנו מיד לבית החולים בצפת. אני זוכרת חדר בקצה המחלקה, עם שירותים צמודים, ובתוכם – עוד כדים. עשו לי CT. אני כבר לא כל-כך זוכרת איך הוא נראה. אולי מנהרה קטנה? לבנה. מיד ראו משהו בתמונה. זה היה גידול. אני זוכרת את הרופאה שטיפלה בי, ד"ר לורה הרצוג, כאישה עדינה וחמה. היינו שם לילה אחד, ואז נסענו לתל-אביב. איכילוב. אימא, ספרי לי… "בשלב הסי-טי ואחריו, לפי תכונת הצוות סביבנו וההתעניינות המוגברת בנו הבנתי שיש משהו חריג, רציני. התחלתי להרגיש רע ועדיין נלחמתי במחשבות כי הבנתי שאני עכשיו צריכה להתגייס ללא נודע, מה שמפחיד גם ככה. וזה הגיע. 2-3 שעות אח"כ, הגיעה ד"ר הרצוג לדבר איתי, ואמרה שלפי הסי-טי רואים גידול בראש. בהתחלה עוד הצלחתי לחבור להיגיון ולשאול כמה שאלות, הבנתי שעוד לא הכול ברור ואי אפשר עדיין לדעת מה זה. ואז... ההרגשה שכל העולם נופל עליי, כמו אטלס שנושא על כתפיו את העולם, אך לא מרצון. הדמיונות ותסריטים באו כבר ללא שליטה כשיובל לידי וצריך להמשיך לטפל בה ולא לשדר נפילה. עם הרבה מחשבות שרצות לכל כיוון אפשרי ופחדים, התחלתי לשנן לעצמי: "לא משנה מה, איך וכמה זמן זה ייקח, אנחנו נעבור את זה וביחד. הכול יסתיים ובטוב". כמו מנטרה. ואז, קיבלנו פתק. אלה היו הפרטים לפגישה עם פרופ' קונסטנטיני, נוירוכירורג ילדים בביה"ח איכילוב, ליום מחרת." לפני שנה-שנתיים גיליתי שד"ר הרצוג עברה תאונת דרכים קשה וכן סבלה מפגיעת ראש שפגעה בתפקודה הכללי ובעיקר בזיכרונה, אבל בעזרת שיטת טיפול ייחודית – טיפול בתא לחץ – היא החלימה וחזרה לעבוד כרופאת ילדים. היה רופא מבוגר ודתי, ממש נחמד, שנתן לי שטר. שטר של דולר, מתנה. הוא היה קצת ישן, אולי אפילו משומש. אני חושבת שאפילו נתתי לו שם - שטרי. כשקנו לי, מאוחר יותר, פנקס קטן, ציירתי לשטר בית ומיטה וקרעתי לו שמיכה מאחד הניירות בפנקס. הוא היה שם עד לא מזמן. עכשיו הוא נח לו בארנק נשכח בארון.

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח איכילוב, תל-אביב המחלקה הנוירוכירורגית של ביה"ח "דנה" לילדים באיכילוב נראתה קטנה יותר ממחלקת הילדים בצפת, אבל היא הייתה מסודרת יותר. היא הייתה בהירה, מוארת מאוד, אבל שם האור לא סנוור אותי כל-כך. אורות, מצלמה… אקשן! לא הייתי שם הרבה זמן. שחררו אותי לאחר שבוע, כי ככה היה אפשר לעשות לי MRI, שזה כמו CT, אבל יותר מדויק. התמונות יותר ברורות. הייתי צריכה לשכב, והטכנאים והרופאים אמרו שאסור לזוז. הם נתנו לי אוזניות גדולות שניגנו מוסיקה קלאסית, כי המכונה הייתה אמורה להיות רועשת. ילדים בגיל שבו הייתי כשעברתי את ה – MRI, היה נהוג להרדים בכדי שלא יזוזו בעת הבדיקה. אותי לא הרדימו. נכנסתי לעוד מנהרה. לזמן קצר הייתה רק מוסיקה קלאסית, ואז שמעתי צפצופים, דפיקות, רעשים מוזרים, כולם סביבי. לפעמים מימין, לפעמים משמאל. חלש, חזק. מלחיץ. זה נראה לי כמו נצח, ואז הוציאו אותי והזריקו לי חומר ניגוד - כדי שהתמונה תהיה יותר ברורה, יותר מודגשת… והחזירו אותי לשם. אימא, ספרי לי… "כל הדרך לאיכילוב הייתה מלאת מועקה ופחדים. כשהגענו וראיתי את פרופ' קונסטנטיני, פתאום עברה בי איזו תחושה ומשום מה, ידעתי שהכול יהיה בסדר. אני עם יובל ולא משנה כלום. הרגשתי רגועה יחסית עוד לפני שדיברנו איתו. הוא הסביר לנו את המהלכים בהמשך: אשפוז לשבוע כדי שיובל תתחיל לקחת את התרופה שצריך, משום שאין מינון ידוע וזה בשיטת ה"ניסוי וטעייה" ומעקב של בדיקות דם יומיות לוודא שהערכים הנורמאלים נשמרים ולבדיקות נוספות שיקבעו אם הגידול שפיר או לא. לאחר מכן בדיקת MRI, ואז יוחלט על המשך." כשרק התחלתי עם ה-MRI, אני זוכרת שדמיינתי, לפחות פעם אחת, שהקולות שמסביבי היו בעצם הקולות שעשו פוקמונים שבנו עיר. הפוקימון האהוב עלי היה פיקאצ'ו…

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח דוב "איכפת לי" באותו הזמן אמרו לי שיעשו לי ניקור מותני. גם בתהליך הזה צריך לשכב בלי לזוז. אבל בתהליך הזה, אם זזים, זה לא גורם לתמונה להיטשטש. בניקור נותנים חומר טשטוש – ואז לוקחים דגימות מנוזל השדרה. "אין כל הוכחה כי ההרדמה המקומית יעילה לשיכוך הכאב הנגרם בעקבות הדקירה" – כך כתוב באינפומד, אתר הרפואה הישראלי. אני מסכימה. למזלי, מישהי קנתה לי בובת דוב גדולה, וחיבקתי אותה כל משך הבדיקה. זה כאב, אבל לא חשבתי על זה. ככה הצלחתי לעבור את זה יחסית בשלום. "על תבונה ורגישות" אני לא יודעת למה, אבל לכל אורך התהליך – של גילוי המחלה והניתוח – לא פחדתי כלל. אם כבר פחדתי, אז זה היה מדקירה קטנה של מחט לבדיקת דם, ולא מניתוח מוח. בכל ניתוח, בייחוד בניתוחים "חודרניים" כמו ניתוחי מוח ולב, הסיכון שזה ייגמר במוות מרחף מעל המטופל. אבל לא הרגשתי את זה. עד היום אני לא יודעת למה. אני יכולה לנחש, אולי זה בגלל אחת או כל הסיבות האלו: - היו לי את אימא ואת אבא. - הייתה לי המשפחה המורחבת. - היו לי רופאים מרגיעים, שנתנו לי הרגשה בטוחה. - היו לי הסחות דעת, כמו צעצועים וטלוויזיה. ניקור מותני. באנגלית: "נוזל צרברוספינלי (שקשור למוח ולחוט השדרה) נמשך מבין שתי חוליות" יש אנשים שיגידו, שבגלל שהייתי רק בת שבע, לא הבנתי באמת מה קורה. אבל אנשים מפחדים מדברים שאין הם מבינים ובכל זאת לא פחדתי. מלבד זאת, אנשים שמכירים אותי אישית, מינקות, דווקא יאמרו שתמיד הייתה לי הבנה של מה שקורה סביבי – אולי, בעצם, פשוט ידעתי שהכול יהיה בסדר.

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח הרגע הגדול החלק הזה הוא די מטושטש מבחינתי, אבל אנסה לשחזר אותו כמיטב יכולתי. אני חושבת שנכנסנו לאזור של חדרי ההכנה לניתוח, ונשכבתי על המיטה. את ההרדמה ניתן היה לעשות בשתי דרכים: הזרקה של חומר מרדים, או מסכה. כמובן שבחרתי במסכה. ביקשו ממני לספור, כנראה עד עשר, ונרדמתי. אימא, ספרי לי… "הצוות הרפואי אמר שצריך לנתח והחליט שנוירו-כירורג מבוגרים ינתח, הפרופ' ג'ורג' ועקנין. הלכנו אליו לשיחה והוא הסביר על מיקום הגידול וההשלכות שלו. הגידול ישב על בלוטת ההיפופיזה שאחראית על מספר הורמונים המווסתים תהליכים חיוניים בגוף, ושולטת על בלוטות הורמונאליות שונות. ומה שידוע כרגע שהגידול פגע באזור של ההורמון שאחראי על מאזן הנוזלים בגוף: אנטי-דיורטי-הורמון (ADH) והוא קרוב מאוד להצטלבות עצבי הראייה, מכאן הפוטו פוביה שיובל סבלה ממנה, כלומר, רגישות לאור. הוא הסביר שיש את השיטה הרגילה של הניתוח שזו פתיחה של הקרקפת והגולגולת ויש שיטה נוספת, בה מנתחים דרך מערות האף: ניתוח טרנס-ספנואידלי. והוא שפיתח שיטת ניתוח זו. בד"כ בגיל 7 חללים אלו עדיין לא מספיק פתוחים, ולמזלנו אצל יובל, המבנה האנטומי שלה איפשר זאת. קבענו תור לניתוח שנערך חודש לאחר פגישה זו. “ באיכילוב הכינו סרטון הכנה לניתוח בשם "טעם של מסטיק". ראיתי את הסרט לפני הניתוח שלי, ולפי הסיפור (וגם לפי הכותרת של הסרט) למסכת הרדמה אמור היה להיות טעם של מסטיק. אני לא זוכרת אם זה נכון או לא. כמעין מחווה משלה, אימא לקחה את הסרט והכינה לו 100 עותקים באולפני אל-רום, שם היא עובדת. אופן ביצוע הניתוח הטרנס-ספינואידלי

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח כמה מרץ! אחרי הניתוח, כשעוד הייתי מטושטשת, היה נדמה לי שהתעוררתי במעלית למחלקה שלי – נוירוכירורגיה ילדים – אבל כשבאמת התעוררתי הייתי בטיפול נמרץ. הזמן שם עבר די מהר, כי כל מה שעשיתי שם זה לראות טלוויזיה, לשתות וללכת לשירותים – ודבר מזה לא היה כרוך בקימה מהמיטה. במחלקה "שלי" היו לפחות נשים שעברו מחדר לחדר וחילקו ארוחת צהריים - בטיפול נמרץ לא היו ארוחות. יום אחד אימא שלי הביאה קערה מפלסטיק ובה תפוחי אדמה מרוסקים, כמעט פירה. היא לקחה כף ונתנה לי לאכול. טעמתי את הפירה מקצה הכף ושבעתי. בית החולים "דנה" לילדים אימא, ספרי לי... "את יובל הרדימו בנוכחותנו, ההורים, ויצאנו לחדר ההמתנה. צפייה שמצד אחד מורטת עצבים ומצד שני, אני בשלי: "הכול יהיה בסדר". לאחר כשעתיים יצא פרופ' ועקנין לעדכן אותנו. הסביר שהניתוח מתנהל בסדר, על אף שהגידול, קצת "מפוזר" הוא הצליח להוציא הכול. הוא הראה לנו תמונות של מהלך הניתוח ואף שיתף אותנו בחוויה שלו שעם כל הניתוחים הרבים שעשה בשיטה הזו שלו בארץ ובעולם, יובל היא המנותחת הצעירה ביותר שניתח בחייו. הוא נרגש מעובדה זו ואני הייתי נרגשת מהעובדה שהכול בסדר וממש זכינו למנתח נעים, סבלני ומקצועי שכמותו, כך שכל הצדדים "זכו". ואז נכנס חזרה להמשך הניתוח."

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח ברז ככה עברו עלי לפחות שלושה ימים בטיפול נמרץ. הרגשתי קצת עייפה, אבל לא הייתי רעבה כלל. היו לי 3 "ברזים" – מעין תחליף לדקירה מרובה. דוקרים פעם אחת ואז מוציאים את המחט, בווריד נשארת צינורית קטנה ועל היד עצמה יש משהו דמוי ברז ומכאן כינויו. – 2 ברזים על גבי כף ידי, ואחד בפנים המרפק. אימא שלי סיפרה לי לא מזמן שכאשר יצאתי מהניתוח האף שלי היה חבוש. זה היה ניתוח להוצאת גידול מהמוח דרך האף (ניתוח טרנס-ספינואידלי), אז זה היה מובן. חזרתי למחלקה שלי וגם שם שכבתי רוב הזמן במיטה – לפחות ביומיים הראשונים. לפי מרשם רופא מאז הניתוח הייתי צריכה לקחת תרופה שנקראת מינירין. לציבור הרחב היא מוכרת כתרופה לטיפול בהרטבות לילה בקרב ילדים, ואפילו בטיפול בשלפוחית רגיזה. הייתה לי צינורית קטנה וכל בוקר וערב הייתי צריכה לשים בה נוזל שקוף מבקבוקון ואז להסניף דרך האף. היו לי בקבוקון וצינורית גם בבית הספר, אבל במשך השנים שהם בילו במקרר של חדר המורים כמעט ולא נגעתי בהם. במהלך הזמן גם הורידו לי את המינון. בנוסף למינירין, לקחתי במשך כשנה קורטיזול (הורמון סטרואידי, מכונה הורמון הסטרס מפני שרמתו עולה בעקבות מועקה נפשית או פיזית) ואלטרוקסין (תרופה המטפלת בתת פעילות בלוטת התריס). כשנה לאחר הניתוח אימי התעקשה ואמרה שאין עוד צורך בתרופות הנוספות ולאחר בדיקה קצרה הרופאים הסכימו שבאמת אין בהן צורך והפסקתי לקחת אותן. עכשיו אני צריכה לקחת קורטיזול רק כאשר אני חולה, כשיש לי חום גבוה. הסטרואידים אמורים לעזור לי "להילחם" בחום. אבל אני לא זוכרת שאי-פעם עשיתי זאת. אימא, ספרי לי... "מתחילת האשפוז במחלקת נוירו-כירורגיה ילדים ובהמשך ה"בילויים" שלנו שם, כשהסתכלתי סביבי וראיתי את שאר המקרים כל הזמן בירכתי על כך שזה מצבה של יובל ולא גרוע מזה, כי יש גרוע מזה. אין לנו בכלל על מה להתלונן וצריך לקחת כל מצב בחיים בפרופורציה הנכונה ולזכור שלכל חצי כוס ריקה יש תמיד חצי מלאה." מיטת חולה טיפוסית

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח יוצאים לדרך בכל טיול הייתי צריכה לקחת איתי את המינירין, תרופה שצריכה להיות במקרר – והטיולים היו בדרך כלל בימים חמים. היה טיול אחד שבו ישנו באכסניה, ובאמצע הלילה הייתי צריכה לקחת מינירין, שהיה במקרר של האכסניה, ולא בחדר שבו ישנתי. תמיד היו לי חששות, בעיקר בלילה, בחושך. הייתי פרנואידית מאוד (לדעתי לפחות, ובהשוואה לסובבים אותי), לכן לכל מקום שאליו הלכתי בטיולים בית ספריים ובבית הספר עצמו – גררתי איתי חברה. מאז ועד היום בכיתה ד' או ה' התחלתי להשתמש בכדורי מינירין במקום בנוזל שבצינורית. את הכדורים לא חייבים לשים במקרר, לכן יכולתי לסחוב אותם בתיק. המינון של כל כדור הוא 0.1 מ"ג. בהתחלה לקחתי כדור שלם בבוקר וכדור שלם בערב. עכשיו אני לוקחת כשלושה חצאי כדורים ביום, אבל היו ימים שעברתי עם כדור אחד ואפילו רק עם חצי – ימים כמו יום כיפור. - כדי לתרום להבנה הכללית, אני אסביר למה אני צריכה לקחת מינירין. יש לי סכרת תפלה (Diabetes Insipidus). יש אנשים הקוראים לה "סכרת של המוח". הגדרה לסוכרת תפלה באינפומד: " הפרעה נדירה בחילוף חומרים בה החולה מייצר כמויות גדולות של שתן בגלל מחסור בהורמון אנטי-דיורטי (ראה וזופרסין) המווסת ספיגה חוזרת של מים מן הכליות." – אני זוכרת שהיו מקרים רבים שבהם קמתי בבוקר, הסנפתי את המינירין ובדרך להסעה לבית הספר חשתי בצורך להתעטש. חששתי שאם אתעטש, המינירין יצא בעיטוש ולא יעבוד, לכן "עצרתי" את העיטושים. כלומר, פשוט סתמתי את האף והתעטשתי. היום אני כבר יודעת שנוזל המינירין שנלקח בהסנפה נספג בגוף תוך דקות ספורות (בעוד לכדורים, למשל, זמן הספיגה מתקרב יותר לחצי השעה), וממילא עיטוש קטן לא יפריע לפעולתו. למרות שכיום איני "עוצרת" עוד עיטושים, העיטושים שלי עדיין רועשים ומשונים יותר משל רוב האנשים האחרים שנקרתה להם ההזדמנות להתעטש בקרבתי. "אפצ'י" – הגמד מן הסרט "שלגייה" של וולט דיסני

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח הרגלים בעקבות המצב הרפואי שלי אני מצליחה לשתות מהר יותר מאנשים אחרים, ובעקבות הטיפול במצב הרפואי שלי אני בולעת כדורים יותר בקלות. במשך שנים הייתי צריכה לעשות בדיקת דם כל כמה שבועות או חודשים. במשך כמה שנים הייתי צריכה לעבור בדיקת MRI פעם בשנה. במשך שנים הייתי צריכה לנסוע כמה פעמים בשנה לבדיקות שגרתיות, שכללו שקילה ומדידה של הגובה ולאחר המתנה די ארוכה, פגישה עם האנדוקרינולוג, פרופסור גולנדר. באחת המדידות ראו הרופאים שלא גבהתי מספיק יחסית למדידה האחרונה ולמשקל, ושיכול להיות שיש לי בעיית גדילה. בגלל זה הייתי צריכה לעשות בדיקת דם של לפחות שלוש שעות (בדיקת הורמון גדילה), שבה לקחו לי דם כל חצי שעה-שעה ואסור היה לי לאכול עד שהבדיקה הייתה קרובה לסופה. עכשיו ניתן להניח שהסטרואידים הם שגרמו לעיכוב הזמני בגדילה שלי. אבדה כשנה לאחר הניתוח, גילינו שהרופא שניתח אותי, פרופסור ג'ורג' ועקנין, נפטר ממחלת הסרטן. אני זוכרת שלפני הניתוח הוא נפגש איתי ועם אימא והסביר לנו איך ינתח. אני לא זוכרת את ההסבר, אבל אני זוכרת שהיה לו עט שאיתו צייר על העור, ויכול להיות שהוא נתן לי אותו. הוא היה אדם נחמד ונינוח, והנוכחות שלו הייתה אפילו מרגיעה באיזה שהוא אופן. אפשר היה לחוש שממפגש איתו יצאו דברים טובים. אילוסטרציה של בדיקת דם. באנגלית: "בדיקת דם" פעם פחדתי מאוד מבדיקות דם, אפילו עם "פרפר" (עם מחט דקה יותר משל מזרק, מיועד בעיקר לילדים) ולא עם מזרק. היום אני זוכרת את מה שאימא תמיד אומרת לי: "תנשמי. תינשמי ותירגעי." ותחושת הפחד מתפוגגת. באחת מבדיקות הדם הראשונות שעברתי, התעלפתי. אני זוכרת שבזמן שהייתי חסרת הכרה חלמתי על באגס באני. הוא החזיק ביד גזר שהחל לכרסם בעודו עומד ליד הבית שלו - שהיה בעצם עץ גדול (ומצויר) עם דלת וחלון – והזמין אותי להיכנס. ואז התעוררתי.

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח אימא'לה! לפני כשנתיים, שכבתי על הספה בבית של אבא וצפיתי בטלוויזיה. ואז הטלפון צלצל. אחותי, נטע, הייתה עסוקה ולכן קמתי במהירות ורצתי אל הטלפון, זו הייתה אימא. רק התחלתי לדבר וכבר חשתי בסחרחורת. זו הייתה תחושה מוכרת מהעבר. סיימתי מהר את השיחה וניסיתי להגיע לספה, שהייתה במרחק של בקושי חצי מטר ממני. הדבר הבא שאני זוכרת זה ששמעתי צעדים, את אחותי קוראת לי בשמי וכשפקחתי עיניים, עדיין הייתי על הרצפה. הכול מסביב עוד היה כהה כזה, קצת כמו ערפל שחור, אז נשארתי שכובה על הרצפה והרמתי קצת את הרגליים – כי זה מה שאמרו לי שצריך לעשות כשמתעלפים. אחותי כנראה שאלה אותי אם אני בסדר, ואני רק מלמלתי משהו כמו: "ניסיתי לשבת…" אחרי דקה או שתיים קמתי והתיישבתי או נשכבתי על הספה. נראה לי שהפחדתי את אחותי. ראש בעננים אחרי ההתעלפות הזו, חוויתי עוד שתיים. אחת כשיצאתי עם שאר ילדי ה'נעורון-נעורים' של הקיבוץ למדורה ופוייקה ביער הקרוב. אכלתי קצת אורז מהפוייקה והייתה לי הרגשה חמימה בגרון, אבל גם קצת כאילו משהו נתקע שם. למרות שלא חשתי בסחרחורת כלל, התיישבתי באופן אינסטינקטיבי על האדמה. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי על האדמה. התיישבתי לאט-לאט ועצמתי קצת את העיניים. הסתכלתי סביב והבחנתי בשני דברים: 1. ליד המקום שבו היה הראש שלי כשהתעוררתי, הייתה אבן גדולה. כנראה שנפלתי לאט. 2. מכל האנשים שהיו שם באותו הלילה, אף אחד לא שם לב. אף אדם שהיה סביב המדורה לא שם לב שהתעלפתי! אני לא בטוחה אם זה היה כשחזרתי הביתה מאשפוז, או ביום ההולדת הראשון שהיה לי אחרי הניתוח – אחותי הגדולה, נטע, הכינה לי עוגה וקישטה את הבית במספר בלונים (כנראה עם עזרה, כי יש לה אלרגית לחומר שנמצא בבלונים). כשאני נזכרת בזה עכשיו אני מחייכת, וחושבת על כמה שאני אוהבת את אחותי. ואז אני נעשית עצובה כי אני יודעת שאני לא אומרת לה את זה מספיק.

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח עליות ומורדות במקרה הבא של ההתעלפויות קמתי באמצע הלילה לשתות, וכנראה חוץ מהעובדה שקמתי מהר מדי, גם שתיתי מהר מדי. כשהתעוררתי אימא הייתה לידי. היא אמרה לי לחזור למיטה לנוח, ושהיא תיכף תצטרף כי גם היא עוד מעט מתעלפת. הנוירולוג אמר שזה כנראה בגלל הבדלי גובה (מעבר משכיבה לעמידה) – קמתי מהר מדי או משהו בסגנון. הלכתי לנוירולוג עם אבא, והוא לא כל-כך זוכר דברים כאלה, אבל אימא סיפרה שגם כשהייתי בגן הילדים התעלפתי כמה פעמים. בחזרה להתחלה בתקופת ההתעלפויות פרופסור גולנדר יצא לפנסיה, ואימא ואני הסכמנו שבמקום להמשיך לנסוע לתל-אביב כל שנה, נראה רופא שנמצא יותר קרוב, באזור שלנו. נסענו לצפת לפגוש את הרופאה החדשה, ד"ר אורנה גוטפריד (במחלקה שלה "מתארח" הנוירולוג פעם בחודש). אנשים מהקיבוץ שלנו שגם מטופלים במחלקה הזו, או יותר נכון "המרכז לסוכרת נעורים ואנדוקרינולוגיה לילדים" במרכז הרפואי זיו, סיפרו לנו על התור הארוך והאיטי שם אז ידענו פחות או יותר למה לצפות. אבל גילינו שלמרות השעות הארוכות של ההמתנה, הציפייה אכן משתלמת. הצוות במקום אדיב ומבין ואין בכלל מקום המשתווה לרמת המקצועיות שלהם. לרגל הפגישה הראשונה, הבאנו את כל המסמכים הקשורים לניתוח ובזמן שחיכינו עיינו בהם מעט. פתאום מצאנו ששמה של ד"ר גוטפריד מופיע בחלק מהמסמכים. אבל ד"ר גוטפריד עבדה בצפת - והניתוח היה בתל-אביב - ולא פגשנו אותה ב-2001, אז לא באמת הבנו למה. כשהלכנו לנוירולוג בצפת, שמגיע אחת לחודש, לא זכרתי שלפני שלושת המקרים, הידקתי יותר מדי פלסטר על מכה בבוהן והתעלפתי. אחותי סיפרה לי שבזמן שהייתי מעולפת, היא דגדגה אותי וצחקתי.

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח דף חלק? נכנסנו קודם לחדר האחות, רלי, לשקילה, מדידת גובה, מדידת לחץ דם ודופק. בנוסף לכל המדידות, דיברנו איתה קצת על ההיסטוריה הרפואית שלי, כלומר על הניתוח ואפילו קצת על ההתעלפויות, בזמן שהסתכלה בתיק הרפואי שלי. אחר-כך עברנו לחדרה של ד"ר מונייה, וגם איתה דיברנו על ההיסטוריה הרפואית שלי – בניסוח יותר ברור וענייני עקב ניסיון קודם – בזמן שעיינה גם היא בתיק הרפואי שלי. מחדרה של ד"ר מונייה יצאנו עם רשימה של מספר בדיקות (דם) שיהיה עלי לעשות. לאחר המתנה נוספת, קצרה יחסית, נכנסנו למשרדה של ד"ר אורנה. לאחר שיחה קצרה גילינו כמה דברים, שלדעתי הם די מדהימים. זיכרון רחוק לאחר שד"ר אורנה עיינה מעט בתיק הרפואי שלי, אמרה משהו בסגנון:"אני זוכרת אותך" או "אני זוכרת את המקרה שלך". אבל מעולם לא פגשתי אותה לפני היום הזה. מעולם לא שמעתי את שמה לפני שהחלטנו להתחיל לנסוע לצפת במקום לתל-אביב ואז היא סיפרה לנו שביום שבו הייתי בצפת, היא שמעה על המקרה שלי וראתה את תוצאות הסי-טי. היא שאלה את הרופאים האחרים:"למה היא עדיין פה?! למה לא שולחים אותה לתל-אביב?". היא אפילו לא באה לבדוק אותי בעצמה, ומיד התקשרה לפרופסור שלומי קונסטנטיני, מנהל המחלקה לנוירוכירורגית ילדים בביה"ח "דנה" שבתל-אביב. פרופסור קונסטנטיני נחשב לטוב בתחומו, לפחות בארץ. ממה שהבנתי, הוא לא היה פנוי לדבר באותו זמן. אבל אורנה המשיכה להתקשר, ואם לא ענה או לא יכול היה לדבר, היא ביקשה מהפרופסור שיתקשר אליה בחזרה. כשסוף-סוף הצליחה להשיג אותו ולדבר איתו, אמרה לו כי היא שולחת אליו, עכשיו, ילדה עם גידול בבלוטת יותרת המוח והוא חייב לקבל אותה. אותי. למיטב זכרוני, השיחה הזו הייתה בערב, ובבוקר היום שלמחרת כבר היינו בדרך לתל-אביב. ועד שפגשנו אותה באותו יום, לא ידענו שד"ר אורנה גוטפריד היא זו ששלחה אותנו לטיפול שמן הסתם הציל את חיי, ולא נתנה למילים "מאוחר מדי" אפילו הזדמנות אחת להישמע.

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח 1, 2, 3, בדיקה כחלק מהמעבר למחלקה של ד"ר אורנה גוטפריד בצפת, נשלחתי לעשות שלל בדיקות, ביניהן עוד בדיקת MRI שממילא כבר הייתי צריכה לעשות באותו זמן. "תקופת המעבר" הזו נמשכת עד היום - בכל פעם שאני יוצאת ממשרדה של אורנה, חוץ מחיבוק גדול ואוהב, אני מקבלת גם דף עם בדיקות נוספות. זה לא בגלל שד"ר אורנה דואגת יותר מדי, זה בלתי אפשרי – היא דואגת בדיוק כמו שצריך. יכול להיות שזה פשוט בגלל שאני פשוט ילדה עם הרבה בעיות, מכל מיני סיבות שונות ומשונות. למשל, גיליתי שיש לי אוושה קלה בלב, למרות שאין בזה סימן לחולי והיה את זה לפחות לעוד שתי בנות משפחה שלי. עסק משפחתי לא ממש פחדתי בתקופת הניתוח בגלל שלא הבנתי כל-כך באותו הזמן. טוב, אולי כן הבנתי מספיק, אבל הדחקתי את זה. ההבנה המלאה הגיעה אחר-כך. לפני כשנתיים גילו אצל בת הדוד שלי גידול שהיה באותו המקום שבו היה הגידול שהיה לי. הוא היה בבלוטת יותרת המוח וגרם לה, בין השאר, לשיבוש בראייה. סוג הגידול שהיה לי יכול להופיע בכל שלב בחיים, אבל נמצא בשכיחות שיא בקרב ילדים בגילאים 5-14 ושוב אחרי גיל חמישים. המשפחה, בעקבות ניסיון מהמקרה שלי, המליצה לה על ניתוח בגישה הטרנס-ספינואידלית. אבל לדעת הרופאים שלה בארצות הברית, היו צריכים לפתוח את הגולגולת. היא עברה את הניתוח בעת שהייתה בהריון עם תאומות. כשהתעוררה, ידיה היו משותקות. הניתוח פגע לא רק בידיים שלה, אלא כנראה גם בדברים אחרים. ממה שהבנתי, האישיות שלה כנראה השתנתה קצת. אימה נסעה לארה"ב כדי לעזור לה לאחר לידת התאומות. לאחר שהייתה אצלה כמה זמן היא רצתה לבקר גם את בתה השנייה, המתגוררת באזור. אני לא יודעת בדיוק מה קרה שם, אבל התוצאה הייתה שהיא כנראה סילקה את אימה מביתה ומאז המצב... מתוח. זה לא בסדר. אני לא מבינה את זה. רק לפני שלוש שנים היא באה למסיבת בר-המצווה הקיבוצית של השכבה שלי. חיבקתי אותה, וראיתי את הילדים שלה, והכול היה טוב. הכול היה בסדר. לא ממש פחדתי בתקופת הניתוח בגלל שלא הבנתי כל- כך באותו הזמן. טוב, אולי כן הבנתי מספיק, אבל הדחקתי את זה. ההבנה המלאה הגיעה אחר- כך, יחד עם מה שקרה לבת דודה שלי ועם גיל ההתבגרות.

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח לחץ במאי אשתקד נסעתי עם אימא לצפת כדי לעשות מבדק סינקטן במחלקה של אורנה. מבדק הסינקטן בודק עד כמה מדוכאת היא בלוטת האדרנל, למשל בחולים שמטופלים זמן רב בסטרואידים. התיישבתי על כיסא, וד"ר מונייה מהמחלקה התחילה את הבדיקה. אני לא שונאת בדיקות דם, אני מבינה את הצורך בהן. אבל אני תמיד נלחצת כשמכניסים לי מחט לווריד. אני נלחצת כמעט מכל דבר שקשור לוורידים... בגלל זה אני בד"כ מעדיפה לשכב ולא לשבת בבדיקות דם. ד"ר מונייה לקחה קצת דם, וזו בעצם הבדיקה הראשונית, לפני שמזריקים את ההורמון המגרה את בלוטת האדרנל. נלחצתי מאוד מהבדיקה הזו, למרות שלא הייתה לי סיבה לחשוש. אימא לימדה אותי איך לנשום ולהרגיע את עצמי בבדיקות דם, אבל הפעם זה לא ממש עבד, או שפשוט לא נשמתי נכון ולא ניסיתי להרגיע את עצמי מספיק. רוקדים בבית החולים אני זוכרת שהכול היה שחור. ואז התבהר מעט, אבל הכול היה מטושטש. חשתי בתנועה ושמעתי אנשים, וככל שהתבהר, התמונה התחדדה לאיטה ואז יכולתי גם לראות אותם. אורנה, רלי, מונייה ואימא היו שם. שמתי לב שעכשיו אני שוכבת על ספה נפתחת ולא יושבת על כיסא. הראש שלי קצת כאב, הרגשתי עייפה ובשניות הראשונות לא הצלחתי לחשוב וגם לא ידעתי איך להגיב. למרות שכבר הבנתי את זה, אימא אמרה לי שהתעלפתי. אבל בפעם הזו לא סתם איבדתי את ההכרה. גם זזתי. "רקדת", אימא אמרה. כנראה שאלה היו מעין עוויתות כאלה, כי הגפיים שלי זזו וקירבתי אותן לגוף. לי זה נשמע קצת כאילו אני מנסה להחזיק את עצמי, אולי בכדי למנוע מעצמי ליפול, אולי זה היה אפילו ניסיון לחבק… כן, נשמע לי הגיוני לחבק. כי הכול יהיה בסדר. הרופאות במחלקה היו קצת נסערות, כי אז זה עוד היה בלתי מוסבר, וזו הייתה רק בדיקת הדם הראשונית במבדק ואולי זה סימן למשהו גרוע יותר. לפחות בהתעלפות אחת שלי אני זוכרת שכאשר עוד לא הייתי לגמרי בהכרה, שלב ההתעוררות נתן לי את ההרגשה שאני נמשכת ממקום אפל. באותו המקום היה מספיק אוויר, אבל זה היה כאילו כמעט לא הצלחתי לנשום. זה כמו לצלול בים ולצאת אל מעל פני המים ממש ברגע האחרון. סנופי

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח בקצב הלב נשלחתי לעשות באותו היום בדיקת EEG (בודקת את הפעילות החשמלית של המוח), ונקבעה לי לתאריך מאוחר יותר בדיקת EGG בשינה. לפי כל בדיקות ה-EEG וכן ה-MRI האחרון שעשיתי, הכול היה בסדר. עכשיו כבר אפשר להניח במה מדובר. אני מנסחת את זה ככה, מפני שלא עשיתי את הבדיקה המיוחדת המאשרת את האבחנה. אבחנה: תסמונת וזו-וגלית (Vasovagal Syncope). הגדרה מאינפומד:" פעילות עודפת של העצב התועה (וגוס), שגורמת להאטת קצב הלב ולירידה בלחץ הדם, ובעקבותיהם להתעלפות. הסיבות לכך עשויות להיות: כאב, לחץ נפשי, הלם או פחד." חזק כמו ברזל בכל הנוגע לרופא המשפחה שלנו, אנו נוסעים למרפאה הנמצאת במרום-גולן, מרחק של כ- 7 דקות נסיעה. שם נמצאים שני רופאי משפחה, כך שבכל פעם שאנחנו צריכים לבוא, ישנו רופא אחר. אחד מהרופאים העיר לי כמה פעמים במשך השנה-שנתיים האחרונות על רמת הברזל שלי. באפריל אמר שיש לי אנמיה, ורשם לי כדורי ברזל. עכשיו אני צריכה לקחת גם כדור ברזל אחד כל שלושה ימים. בתחילת השנה, אחרי שהייתי חולה מאוד, עם חום גבוה, ולא יכולתי כמעט לקום מהמיטה, הלכתי לרופא השני שבמרפאה במרום-גולן ואפילו בלי להסתכל בבדיקות הדם שלי אמר לי שיש לי אנמיה - משהו בנוגע לחיוורון בעין ובקיפולים בכף היד. כמובן שתמיד עדיף להתייחס יותר לבדיקות דם, אבל הוא צדק.

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח גידולים בבלוטת יותרת המח בקרב ילדים / אנתוני ר. לאפרטי וג'ורג' פ. קרוסוס (עיקרי המאמר) גידולים בבלוטת התריס מורכבים משני סוגים עיקריים: קרניופרינגיומה, שהינו הגידול השכיח ביותר הגורם לתת-פעילות (אובדן התפקוד) של בלוטת יותרת המוח בקרב ילדים, ואדנומות של בלוטת יותרת המח. למעשה, כל הגידולים באזור הזה הם שפירים. גידולים אשר שולחים גרורות לבלוטת יותרת המוח בילדות הם נדירים ביותר. ניאופלסמות (גדילה חריגה ברקמות; גידול) של בלוטת יותרת המח הן נדירות בקרב ילדים ומתבגרים, כאשר קרניופרינגיומות שכיחות פי מאדנומות. התופעה השכיחה ביותר מתבטאת בסימפטומים של כאבי ראש והפרעה בראייה, סימנים של כשל בגדילה או ההפרעות בהתפתחות (הבגרות) המינית מופיעים אף הם לעיתים קרובות. שלא כמו במטופלים בוגרים, אדנומות בלתי מתפקדות של בלוטת יותרת המח הן נדירות בקרב ילדים ומתבגרים. חוץ ממקרים של פרולקטינומה (סוג של אדנומה המפרישה פרולקטין), כאשר מזוהה הגידול הטיפול המועדף הוא ניתוח טרנס-ספינואידלי. יתכן שיתעורר הצורך בטיפול רדיותרפיה משלים או בטיפול הורמונאלי מסוים, במיוחד במקרים של גידולים גדולים או פולשניים שבהם פחות סביר שהניתוח לבדו ירפא את המטופל. ההתפתחויות בתחום הרדיותרפיה עשויות להפחית מכמות הסיבוכים הקשורים לטיפולים בקרב מטופלים עם גידולים גדולים או פולשניים. החוקרים מקווים, כי ההתפתחויות המשמעותיות בהבנת הגנטיקה ומדעי הטבע ובנוסף, שיפור תהליך האבחון והטיפול בגידולים אלה יאפשרו מצב, בו לא יהיה עוד צורך בניתוח. בעמוד זה תמצאו את הפתיחה והסיכום של מאמר שתרגמתי פעמיים: בפעם הראשונה בתחילת השנה, לפני שהחלטתי להפוך את העבודה לסיפור האישי שלי, ובפעם השנייה כאשר נוכחתי לדעת שאזדקק למאמר זה במצגת.

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח לסיום (במקום סיכום) אני לא יודעת בדיוק למה אני לא כל-כך מפחדת מכל מה שקרה וממשיך לקרות לי. כנראה שהפחד לא חזק מספיק, כי יש לי כל-כך הרבה אנשים שאוהבים אותי ותומכים בי. כי השלמתי עם מה שקרה וקורה וקיבלתי הכול כחלק מחיי. אני מודה שהיו מספר נקודות בחיי שבהם רציתי שדבר מזה לא היה קורה לי. אבל בגלל שזה קרה, אני לומדת עוד ועוד דברים על תחומי חיים שונים, כמו רפואה ונפש. לפעמים אני אפילו שמחה שעברתי את זה, כי יצאתי מ"הצד השני" חזקה יותר. אולי יום אחד גם אני אוכל לעזור ככה למישהו אחר, כמו האנשים המדהימים שיצא לי לפגוש במסע הזה. העבודה הזו נתנה לי מקום לשתף אנשים במה שעבר עליי ואפשרות ללמוד יותר על איך ולמה. זה לא תמיד היה קל, אבל למדתי להתמודד. אימא אמרה שבשבילה זו הייתה מעין תרפיה. ולמרות שהמצב הרפואי שלי נשאר כפי שהיה, בשבילי זו הייתה סגירת מעגל. אני מניחה שמה שאני מנסה לומר זה... לא משנה מה יקרה, תמיד יש מישהו שיעזור, מישהו שידריך, מישהו שיתמוך – אם אתם מודעים לזה ואם לא. תמיד יש כוח – מבחוץ ומבפנים. תמיד יהיה מי שיאהב אתכם – הרבה או מעט. אם אתם מרגישים אבודים, תוכלו תמיד למצוא משהו שיגרום לכם להמשיך הלאה ולא לוותר. תמיד יש אור בקצה המנהרה. ואם לא הבנתם את המטאפורה – תמיד, אבל תמיד, יש תקווה. פשוט צריך לשמור על ראש פתוח. בעקבות עצתה של מדריכת הקורס, עבודה זו נעשתה בשיתוף עם אימי, מלי יצחקי. אימא, ספרי לי... (לסיכום) "זו שגרת חיינו, ותמשיך להיות של יובל. וכמו שהרגשתי – הכול בסדר. עברנו שיעור גדול בהתמודדות, ביחד ולחוד. אני גאה בך יובל על מי שאת. את מקור אהבה (=כוח) עצום: לך, לי ולסובבים אותך. ובשימוש נכון בכוח הזה, תמיד ניצחת ותמשיכי לנצח."

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח בביליוגרפיה אהרונוביץ', אסתי, ד"ר הרצוג נכנסה ללחץ. ומאז הכל בסדר, הארץ online, הכל על קורטיזול, ישראלבודי, פציעות ובריאות, מאמרים וחדשות > פציעות ספורט ובריאות כללית Eltroxin – אלטרוקסין, טיפול בגידולים ביותרת המוח, העמותה הישראלית להפרעות יותרת המוח ע"ש פרופ' ג'ורג' אלי ר. ואקנין, Antony R. Lafferty and George P. Chrousos, (1999), Pituitary Tumors in Children and Adolescents, The Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism, Special Articles, Vol. 84, No Brooke Swearingen, M.D., (2002), Frequently Asked Questions About Transsphenoidal Surgery For Pituitary Adenomas, A Patient Guide Merriam Webster Online, Merriam Webster, transsphenoidal,

בביליוגרפיה סיים הצגה סיים הצגה איזה ראש! איזה ראש! מהספרות ועכשיו? התאוששות ניתוח אשפוז גילוי פתיחה ראש פתוח בביליוגרפיה - אתרי מונחים InfoMed אתר הרפואה הישראלי, The Free Dictionary, Farlex, תמונות