1. תודות לפרופ' אילנית חסון-אוחיון, ד"ר איתמר לוי ופרופ' דיוויד רועה
שיקום פסיכיאטרי
ד"ר שירי בן-נאים
תודות לפרופ' אילנית חסון-אוחיון, ד"ר איתמר לוי ופרופ' דיוויד רועה

2. הגדרות של שיקום פסיכיאטרי
"גישה טיפולית המעודדת את האדם עם מחלת הנפש לפתח את יכולותיו במלואן, באמצעות למידה ותמיכה סביבתית" (Bachrach, 1992).
מתן ההזדמנות לאנשים עם נכות פסיכיאטרית לעבוד, לחיות בקהילה וליהנות מחיי חברה, בקצב שלהם, דרך התנסויות מתוכננות, באווירה מכבדת, תומכת ומציאותית (Rutman, 1993).
"מאמצים מכוונים שמטרתם לסייע לבוגרים עם נכות פסיכיאטרית לנוע אל עבר תהליך החלמתם"
(Mueser, 2008).
הגדרה ראשונה תיאורטית וכללית יותר. מציינת את שני המוקדים העיקריים של השיקום הפסיכיאטרי: פיתוח מיומנויות באמצעות למידה ויצירת תמיכה.
הגדרה שנייה פרקטית יותר, ומתייחסת לאלמנטים של נורמליזציה- לאפשר לאדם מסלול חיים נורמאלי, המותאם ליכולותיו ולקצב שלו.
הגדרה כללית המציבה את מטרת העל של השיקום הפסיכיאטרי- החלמה.

3. מה קובע האם לאדם עם המחלה קיימת נכות פסיכיאטרית?
"אנשים עם נכות פסיכיאטרית אינם יכולים, בשל מחלת נפש, להשיג לעצמם מטרות אופייניות ותואמות גיל לתקופות זמן ממושכות"
נכות פסיכיאטרית – מבוססת על מחלת נפש הניתנת לאבחון.
חוסר יכולת להשיג מטרות חיים משמעותיות בשל מחלת הנפש- מעמד כלכלי, תעסוקה, הכשרה מקצועית, זוגיות, אינטימיות, הקמת משפחה ועוד.
הפרעתה של מחלת הנפש בהשגת מטרות ממשיכה לאורך תקופות ארוכות, ובמרבית המקרים במשך שנים רבות.

4. מימדי הנכות הפסיכיאטרית:
אבחנה: מייצגת את אוסף הסימפטומים והדיספונקציות המתגבש לכדי סינדרום פסיכיאטרי
מהלך המחלה: הסינדרום הפסיכיאטרי אינו תופעה סטאטית. הוא משתנה בין אדם לאדם ואף ביחס לאדם עצמו לאורך תקופות שונות.
מחלה דואלית: אנשים רבים עשויים לחוות הפרעה משולבת
נכות: הנכות מתייחסת לחוסר יכולתו של האדם להשיג לעצמו מטרות חיים.

5. כל אלה מהווים מטרות מרכזיות בתחום השיקום הפסיכיאטרי
נכות:
מי מגדיר את המטרות?
מרבית החברות מגדירות מטרות חיים תלויות גיל:
עזיבת בית משפחת המוצא ויציאה למגורים עצמאיים.
רכישת השכלה ומקצוע.
מציאת תעסוקה התואמת להכשרתו של האדם.
קיום עצמאי – השגת הכנסה המאפשרת קיום עצמאי.
מציאת שותף ליצירת זוגיות ומערכת אינטימית ארוכת טווח.
לפתח גישות אישיות משמעותיות ביחס למקורות הנאה ורוחניות.
כל אלה מהווים מטרות מרכזיות בתחום השיקום הפסיכיאטרי

6. תפיסות בסיסיות בשיקום הפסיכיאטרי
האדם עם המחלה הינו בעל ההחלטה על תהליך השיקום שלו
התייחסות להעדפותיו ומטרותיו האישיות של הלקוח
התמקדות ב"עולם האמיתי"
התמקדות בכוחות
פיתוח מיומנויות
התאמת הסביבה ויצירת מערך תמיכתי
יצירת אינטגרציה בין תהליך השיקום לטיפול
גישת טיפול רב מערכתית
טיפול רציף
שילוב בקהילה
אוריינטציית "החלמה"
במחקר שנערך, אנשי השיקום הפסיכיאטרי נשאלו ביחס לעקרונות הבסיסיים של השיקום הפסיכיאטרי. ניתוח פקטוריאלי הניב 13 עקרונות מרכזיים. אמנם ישנה מחלוקת בתוך התחום ביחס לעקרונות המובילים, כאשר אנשי שיקום שונים מתייחסים לעקרונות אחרים כבסיסיים במערך השיקום. עם זאת, ניתן להצביע על כמה עקרונות העומדים בבסיסו המשותף של השיקום הפסיכיאטרי.
העיקרון הבסיסי ואולי החשוב ביותר הינו שהאדם עצמו הינו בעל החלטה ביחס לתהליך השיקום של עצמו. בתכניות שונות האדם עם המחלה מכונה "חבר" בצוות השיקום הלוקח חלק בתהליך השיקום שלו. דוגמא לכך הינה קבוצות לעזרה עצמית המוקמות ע"י מתמודדים. האדם עם המחלה אינו סובייקט פאסיבי וחסר כוחות אותו מנהלת מערכת מסועפת של אנשי מקצוע.
תהליך השיקום נערך תוך התייחסות למטרותיו והעדפותיו האישיות של האדם עם המחלה. בהתייחס למטרות השיקומיות – נערך דיאלוג בין המתמודד לבין מערך המטפלים כך שמטרותיו האישיות ישולבו אל תוך התכנית הטיפולית. ישנה חשיבות רבות להתייחסות למטרותיו האישיות של המתמודד, שכן מטרות אלה פעמים רבות שונות מאוד מהמטרות הרפואיות שצוות המטפלים מציב כגון התמדה בטיפול התרופתי וכדומה. מטרות אישיות יכולות להיות למשל השגת חברים, מקום נעים לחיות בו, למצוא עבודה בעלת משמעות וכד'. ההתייחסות להעדפותיו של המתמודד- מאפשרות למתמודד לבחור את התכניות הטיפוליות שבהן הוא ייקח חלק. לעומת מצב שבו האדם מושם באופן פאסיבי בתכנית טיפולית מסויימת, שאינה בהכרח עונה על העדפותיו, כאן האפשרויות מוצגות בפני האדם המתמודד עם המחלה, כך שהוא יכול לבחור את המסגרת המתאימה לו (קבוצתית, פרטנית, יום, אישפוזית וכדומה). ממצאים מחקריים מעידים אף הם כי כאשר האדם עם המחלה לוקח חלק בבחירת תכנית הטיפול, הסיכויים כי יהיה מעורב בה וייקח בה חלק פעיל גבוהים יותר. לבסוף, אנשי המערך השיקומי מסייעים לאדם עם המחלה לתור אחר המטרות שהוא מציב. כך למשל, סיוע לאדם עם המחלה להשיג משרה בתחום המקצועי המועדף עליו כמו גם מציאת מקום מגורים העונה על העדפותיו האישיות.
העולם האמיתי - המתמודדים שואפים לאותם הדברים שאנשים ללא לקוי שואפים אליהם – חברים, עבודה, מגורים עצמאיים, מכונית וכדומה. בהתאם לעיקרון ההתייחסות להעדפותיו של האדם עם המחלה, המערך השיקומי פועל ע"מ לאפשר לאדם עם המחלה להשיג לעצמו את מטרותיו. לפיכך, מרבית הגישות השיקומיות מתייחסות להיבטים היומיומיים הכרוכים בהשגת מטרות אלה. במילים פשוטות, המטרה היא ליצור תוכניות שיקומיות המתייחסות להיבטים הפרקטיים המאפשרים את מימוש המטרות וההעדפות של האדם עם המחלה.
התמקדות על כוחות – במקומות טיפולים רבים, המתמודדים מופצצים בהתייחסויות להיבטים השליליים וחולשותיהם. לעומת זאת, המערך השיקומי מכיר בכוחותיו של כל אדם, ובמאפייניו הייחודיים, שיכולים לסייע לו בהשגת מטרותיו.
פיתוח מיומנויות – מערך השיקום הפסיכיאטרי מסייע למתמודדים לפתח וליישם מיומנויות הנדרשות להם לצורך הסתגלות בקהילה.האימון במיומנויות נע החל ממתן מידע, קבוצות הדרכה ועד ליישום גישות התנהגותיות וקוגניטיביות. התערבויות רבות נועדו לסייע למתמודדים בהתגברות על הלקויות הקוגניטיביות שלהם. גם המיקוד בתחומי האימון משתנה באופן נרחב. כל למשל, נמצא כי אימון בסביבה החיה טוב יותר מאימון "יבש" בחדר טיפולים. כמו כן, מושם דגש על אבחון התואם לסיטואציות חיות שונות שבהן המתמודד צריך לתפקד. זאת לעומת אבחון כללי שאינו נוגע למקומות הספציפיים והחיים שבו המתמודד צריך לתפקד.
התאמת הסביבה ומערך תמיכתי – למרות שהאימון מסייע למתמודד להתמודד עם סיטואציות חיים שונות, ישנה חשיבות רבה להתאמת הסביבה לצרכיו של המתמודד. לפיכך, תהליך השיקום כולל פעמים רבות את התאמתן של הסביבות שבהן מעורב המתמודד, כך שניתן יהיה למקסם את סיכוייו של האדם להצליח הסביבות אלה. כך למשל, אדם שבעל הרגלים הגיינים לא טובים, מוטב למצוא עבורו סביבת עבודה שאינה מעורבת בעבודה עם קהל, מאשר לנסות ולשנות את הרגליו ללא הצלחה. דוגמא נוספת לשינוי סביבתי חשוב הוא סיוע לאדם המתמודד לעבור מסביבה הטעונה רגשית לסביבה שלוה יותר. עם זאת, הדגש המשמעותי ביותר הינו ליצור סביבה תמיכתית היכולה לסייע לאדם בסביבה שבה הוא נמצא- אנשי מקצוע במפעל למשל, עובדים אחרים שיוכלו לסייע לאדם וכדומה.
שילוב תהליך השיקום עם הטיפול: האופן הטוב ביותר שבו האדם יכול להסתייע מהמערכות השונות הוא ליצור עבורו מערכת הוליסטית העונה על כל צרכיו. כאשר המערכת "מפוזרת", פעמים רבות האדם אינו מצליח ל"הפנות" את צרכיו למערכות המתאימות. כמו כן, ישנה חשיבות לעבודה משולבת שבה כל גורם מודע לאופן התפקוד ולצרכיו של המתמודד על פני כל התחומים. מכאן, החשיבות הרבה של שילוב בין התחום הפסיכיאטרי לבין תחום השיקום הפסיכיאטרי.
טיפול רב מערכתי - כנ"ל כמו בסעיף הקודם, רק שכאן המיקוד הוא על חלקי המערכת השיקומית: עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק, פסיכולוגים וכדומה. כל אחד יכול לתרום להבנת התמונה הכללית, כמו גם קשר ביניהם מפחית מהנטל המוטל על המתמודד לפנות בכל פעם לגורם נפרד ובלתי תלוי.
טיפול רציף – מאחר ומחלות פסיכיאטריות מערבות מצבים כרוניים ומתמשכים, ישנה חשיבות רבה ליצור מערך הכולל טיפול רציף וממושך.
שילוב בקהילה: גישה המבקשת ליצור נורמליזציה, ניהול חיים עצמאי ולקיחת חלקים בתפקידים המקובלים למבוגרים בחברה. גישה זו עומדת בניגוד לגישות אחרות הדורשות הסתגלות הדרגתית שעל פיה האדם מועבר תחילה לסביבה מוגנת כגון מפעל מוגן ואט אט מתקדם לעבר מסגרת פתוחה ועצמאית יותר.
אוריינטצית החלמה:

7. החלמה - הגדרה:
החלמה היא תהליך של הסתגלות מחדש של הגישות, התפיסות והאמונות שלנו לגבי עצמנו, לגבי אחרים ולגבי החיים באופן כללי. זהו תהליך של גילוי עצמי, התחדשות עצמית ושינוי. החלמה כוללת לרוב מרכיב רגשי. היא נוגעת ומעלה את הטראומה שממנה נובע הניסיון להחלים Anthony,2000)).

8. החלמה - עקרונות:
בתהליך ההחלמה מושם דגש רב יותר על הפן הסובייקטיבי (חוויית האדם) מאשר על הפן האובייקטיבי (קריטריונים של שיקום)
מתמקדת פחות במה שנצפה ("בחוץ") ויותר במה שנחווה ("בפנים")
מתמקדת פחות במודלים שמדברים במושגים של "חולה" ו"בריא" ויותר בקיום משותף של חלקים בריאים וחלקים חולים באדם עצמו.

9. החלמה - עקרונות:
החלמה היא תהליך מאוד אישי וייחודי של שינוי עמדות, ערכים, רגשות, מטרות, מיומנויות, ו/או תפקידים.
ההחלמה כוללת התפתחות של משמעות חדשה ומטרה חדשה בחיים. במהלכה, יגבש האדם עצמי הכולל אספקטים חיוביים.
דמויות לחיקוי יכולות לקדם את תהליך ההחלמה.
הדרך של כל אדם אל ההחלמה היא ייחודית.
William Anthony, 1991; 1993

10. פטרישיה דיגן- Patricia Deegan
"...הצורך הוא לבסס מחדש תחושות של ערך-עצמי, יושרה ומשמעות, שהן בתוך ומעבר לגבולות הנכות; השאיפה היא לחיות, לעבוד ולאהוב בקהילה שבה יש לאדם אפשרות לתרום תרומה בעלת ערך".
"…The need is to reestablish a new and valued sense of integrity and purpose within and beyond the limits of the disability; the inspiration is to live, work, and love in a community in which one makes a significant contribution.”

11. שורשיו ההיסטוריים של השיקום הפסיכיאטרי
הנושא המרכזי ברפורמה
המקום
תקופה
תנועת הרפורמה
הומאנית ומרגיעה
בידוד - Asylum
טיפול הומאני
מניעה
אוריינטציה מדעית
בית חולים פסיכיאטרי או קליניקה
Mental Hygiene
היגיינה נפשית
עזיבת בית החולים הפסיכיאטרי
בתי חולים פסיכיאטריים
משנות ה- 50'
אל מיסוד deinstitunaliztion
מתן בקהילה
שנות ה - 40
תפקיד התרופות
אל -מיסוד
מרכזים לבריאות הנפש בקהילה
בריאות נפש קהילתית
מחלה נפשית כבעיית רווחה חברתית (למשל, דיור, תעסוקה)
תוכניות תמיכה קהילתיות
1975 עד היום
תמיכה קהילתית
פיליפ פינל בצרפת וויליאם טוק באנגליה.
העברת הטיפול לאזורים כפריים, כשהם מטפלים בהם באדיבות ובכבוד, סביב פעילות יומיומית מאורגנת המכוונת ליצירת פעילויות פרודוקטיביות, קשרים חברתיים ופעילות גופנית.
בארה"ב, דורותיי דיקס: הקמת בתי חולים לבריאות הנפש שישמשו תחליף לבתי הכלא והרחובות שאליהם בד"כ הושלכו חולי הנפש.
טיפול הומאני ( ): "תנועת הטיפול ההומאני" – פיליפ פינל בצרפת וויליאם טוק באנגליה, חשו דחייה רבה מהטיפול הבלתי הומאני בחולים עם מחלות נפש קשות. הם איתרו מטופלים ממוסדות והעבירו אותם לטיפול באזורים כפריים, כשהם מטפלים בהם באדיבות ובכבוד, סביב פעילות יומיומית מאורגנת המכוונת ליצירת פעילויות פרודוקטיביות, קשרים חברתיים ופעילות גופנית. בארה"ב, דורותי דיקס הייתה ממנהיגי הקמת בתי חולים לבריאות הנפש שישמשו תחליף לבתי הכלא והרחובות שאליהם בד"כ הושלכו חולי הנפש.
תנועת ה"היגיינה הנפשית" – התפתחה בארה"ב, כתגובה להידרדרות הממושכת באיכות הטיפול במוסדות הטיפול הממשלתיים (צפיפות קשה, חוסר תקצוב וכדומה). עקרונות התנועה היו שילוב של תרופות מדעיות ותמיכה חברתית. למרות הרעיונות החדשניים, היעדר טיפולים יעילים במחלות נפש, הותירו אווירה פסימיסטית והמשך זניחתם של חולי הנפש בארה"ב.
תנועת ה"אל מיסוד" – בשנות החמישים של המאה ה-20, היו כמה פריצות דרך משמעותיות ביותר בטיפול התרופתי למחלות הנפש. תרופות אלו שינו את התפיסות הנודעות למחלות הנפש ולאשפוזים ממושכים, לעיתים לתקופות של חיים שלמים. בשנות החמישים, השילוב של גורמים כלכליים, חוקתיים והומניטאריים, והשימוש הנרחב בתרופות פסיכיאטריות, הוביל לשחרור מבתי החולים בארה"ב. ב ,000 מאושפזים וב-1998 רק 60,000 מאושפזים בארה"ב. חולים רבים שלא חזרו לבני משפחתם, פעמים רבות נמצאו מאוחר יותר במוסדות קהילתיים. **תפקיד התרופות: בתחום הפסיכיאטרי, רבים האמינו כי התרופות האנטי פסיכוטיות הינן דרך הטיפול היעילה היחידה, וכי פסיכותרפיה אינה יכולה לסייע במצבי חולי כמו הסכיזופרניה. עם זאת, שחרורם של החולים מבתי החולים הבהירו לכולם כי לא ניתן להסתפק עוד רק בטיפול תרופתי. מחקר מרכזי שנערך ע"י הוגארטי וגולדברג ב-1973, העיד על החשיבות שבשילוב הטיפול התרופתי עם התערבויות פסיכו-סוציאליות. במחקר נמצא כי קבוצת החולים שקיבלה טיפול משולב שכזה, הראתה את השיפור המשמעותי ביותר ביחס לשאר הקבוצות שקיבלו רק טיפול אחד מבין השניים. המסקנות הן כי ישנה חשיבות למתן הטיפול התרופתי בקהילה וכי יש צורך לספק גם צרכים פסיכו-סוציאליים. ** בריאות נפש קהילתית – בשנת 1963, אושרה הקמתה של רשת של מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש. החקיקה החדשה אפשרה לבסס חמישה שירותים קהילתיים מרכזיים: טיפול בחולים המאושפזים במרכזים הקהילתיים, טיפול בחולים ששוחררו מאשפוז, שירותים אמבולטוריים (חירום), אישפוז חלקי וייעוץ וחינוך. מרכזים אלה נועדו לענות על טווח הצרכים הרווח של חולים במחלות נפש קשות כמו גם אנשים עם מחלות אחרות בספקטרום הפסיכיאטרי. דבר מרכזי שחקיקה זו אפשרה הינו מתן טיפול למתמודדים במרכז הקרוב למקום מגוריהם, במקום בבית חולים המרוחק מאוד ממקום מגוריהם. מרכזים אלו התמקדו בטיפול תרופתי ובייצוב ופיקוח על הסימפטומים הנובעים מהמחלה. למרות האופטימיות הרבה, מרכזים אלה התקשו בטיפול באנשים עם מחלת נפש קשה בשל מספר סיבות: 1. מרבית אנשי המקצוע לא היו מיומנים בטיפול באנשים עם מחלות נפש קשות. 2. הטיפולים היו מכוונים למטופלים המאושפזים במרכזים, והציפייה הייתה כי אלה שישוחררו יפנו למרכזים הקרובים אליהם לקבלת טיפולי המשך, דבר שלא קרה. 3. התפתחו בבתי החולים מחלקות לאשפוז יום, אשר סיפקו טיפול אינטגרטיבי והוליסטי, ולכן מטופלים רבים המשיכו להגיע לבית החולים לאשפוזי יום ולא למרכזים הקהילתיים. 4. מרכזים אלה נכשלו במתן סיוע בתחומים רבים כגון דיור, חברות, תעסוקה ותחומי תפקוד אחרים. כל אלה הובילו למסקנה כי יש צורך בטיפול הוליסטי חדש המשלב טיפול פסיכו סוציאלי עם טיפול תרופתי.
תמיכה קהילתית – בשנות ה- 70 כבר היה ברור כי הקו המנחה של "בריאות הנפש הקהילתית" שדבק במתן מענה לסימפטומים פסיכיאטריים אינו מספק את צרכיהם של החולים במחלת נפש קשה. מאז 1963, התרבו השירותים המעודנים בחוק ועלו מחמישה שירותים לשנים עשר שירותים המרחיבים את אוכלוסיית היעד (כולל גם טיפול בהתמכרויות שונות) ואת טווח השירותים המוצעים (למשל סיפוק סוגי דיור שונים). לעומת תנועת בריאות הנפש הקהילתית שהייתה בנויה למתן שירותים בעת משבר, התמיכה הקהילתית נבנתה ע"מ לספק שירותים ארוכי טווח המלווים את המטופלים בשלבי החיים השונים. בכלל זאת – 1. הגברת הנגישות – איתור צרכנים, יידוע ביחס לשירותים הקיימים, הבטחת נגישות קלה לשירותים. 2. סיוע במילוי צרכים בסיסיים – אוכל, ביגוד, מקלט, ביטחון, טיפול רפואי וכדומה. 3. טיפול נפשי – ייעוץ, אבחון, טיפול תרופתי. 4. שירותים פסיכו-סוציאליים ותעסוקתיים. 5. דיור שיקומי ונתמך. 6. ייעוץ וחינוך למשפחות, חברים, ולסביבה החברתית. 7. מערכת תמיכתית טבעית הכוללת את המערך הטבעי של האדם – קבוצות לסיוע עצמי, כנסיות, ארגונים קהילתיים וכד'. 8. הגנה ושמירה על זכויות. 9. ניהול טיפול – הכללת כל היבטי הטיפול וריכוזם בידי מנהל טיפול אחד.

12. שורשיו ההיסטוריים של השיקום הפסיכיאטרי
הנושא המרכזי ברפורמה
המקום
תקופה
תנועת הרפורמה
הומאנית ומרגיעה
בידוד - Asylum
טיפול הומאני
מניעה
אוריינטציה מדעית
בית חולים פסיכיאטרי או קליניקה
Mental Hygiene
היגיינה נפשית
עזיבת בית החולים הפסיכיאטרי
בתי חולים פסיכיאטריים
משנות ה- 50'
אל מיסוד deinstitunaliztion
מתן בקהילה
שנות ה - 40
תפקיד התרופות
אל -מיסוד
מרכזים לבריאות הנפש בקהילה
בריאות נפש קהילתית
מחלה נפשית כבעיית רווחה חברתית (למשל, דיור, תעסוקה)
תוכניות תמיכה קהילתיות
1975 עד היום
תמיכה קהילתית
התפתחה בארה"ב, כתגובה להידרדרות הממושכת באיכות הטיפול במוסדות הטיפול הממשלתיים (צפיפות קשה, חוסר תקצוב וכדומה).
שילוב של תרופות מדעיות ותמיכה חברתית. למרות הרעיונות החדשניים, היעדר טיפולים יעילים במחלות נפש, הותירו אווירה פסימיסטית והמשך זניחתם של חולי הנפש בארה"ב.
טיפול הומאני ( ): "תנועת הטיפול המוסרי" – פיליפ פינל בצרפת וויליאם טוק באנגליה, חשו דחייה רבה מהטיפול הבלתי הומאני בחולים עם מחלות נפש קשות. הם איתרו מטופלים ממוסדות והעבירו אותם לטיפול באזורים כפריים, כשהם מטפלים בהם באדיבות ובכבוד, סביב פעילות יומיומית מאורגנת המכוונת ליצירת פעילויות פרודוקטיביות, קשרים חברתיים ופעילות גופנית. בארה"ב, דורותי דיקס הייתה ממנהיגי הקמת בתי חולים לבריאות הנפש שישמשו תחליף לבתי הכלא והרחובות שאליהם בד"כ הושלכו חולי הנפש.
תנועת ה"היגיינה הנפשית" – התפתחה בארה"ב, כתגובה להידרדרות הממושכת באיכות הטיפול במוסדות הטיפול הממשלתיים (צפיפות קשה, חוסר תקצוב וכדומה). עקרונות התנועה היו שילוב של תרופות מדעיות ותמיכה חברתית. למרות הרעיונות החדשניים, היעדר טיפולים יעילים במחלות נפש, הותירו אווירה פסימיסטית והמשך זניחתם של חולי הנפש בארה"ב.
תנועת ה"אל מיסוד" – בשנות החמישים של המאה ה-20, היו כמה פריצות דרך משמעותיות ביותר בטיפול התרופתי למחלות הנפש. תרופות אלו שינו את התפיסות הנודעות למחלות הנפש ולאשפוזים ממושכים, לעיתים לתקופות של חיים שלמים. בשנות החמישים, השילוב של גורמים כלכליים, חוקתיים והומניטאריים, והשימוש הנרחב בתרופות פסיכיאטריות, הוביל לשחרור מבתי החולים בארה"ב. ב ,000 מאושפזים וב-1998 רק 60,000 מאושפזים בארה"ב. חולים רבים שלא חזרו לבני משפחתם, פעמים רבות נמצאו מאוחר יותר במוסדות קהילתיים. **תפקיד התרופות: בתחום הפסיכיאטרי, רבים האמינו כי התרופות האנטי פסיכוטיות הינן דרך הטיפול היעילה היחידה, וכי פסיכותרפיה אינה יכולה לסייע במצבי חולי כמו הסכיזופרניה. עם זאת, שחרורם של החולים מבתי החולים הבהירו לכולם כי לא ניתן להסתפק עוד רק בטיפול תרופתי. מחקר מרכזי שנערך ע"י הוגארטי וגולדברג ב-1973, העיד על החשיבות שבשילוב הטיפול התרופתי עם התערבויות פסיכו-סוציאליות. במחקר נמצא כי קבוצת החולים שקיבלה טיפול משולב שכזה, הראתה את השיפור המשמעותי ביותר ביחס לשאר הקבוצות שקיבלו רק טיפול אחד מבין השניים. המסקנות הן כי ישנה חשיבות למתן הטיפול התרופתי בקהילה וכי יש צורך לספק גם צרכים פסיכו-סוציאליים. ** בריאות נפש קהילתית – בשנת 1963, אושרה הקמתה של רשת של מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש. החקיקה החדשה אפשרה לבסס חמישה שירותים קהילתיים מרכזיים: טיפול בחולים המאושפזים במרכזים הקהילתיים, טיפול בחולים ששוחררו מאשפוז, שירותים אמבולטוריים (חירום), אישפוז חלקי וייעוץ וחינוך. מרכזים אלה נועדו לענות על טווח הצרכים הרווח של חולים במחלות נפש קשות כמו גם אנשים עם מחלות אחרות בספקטרום הפסיכיאטרי. דבר מרכזי שחקיקה זו אפשרה הינו מתן טיפול למתמודדים במרכז הקרוב למקום מגוריהם, במקום בבית חולים המרוחק מאוד ממקום מגוריהם. מרכזים אלו התמקדו בטיפול תרופתי ובייצוב ופיקוח על הסימפטומים הנובעים מהמחלה. למרות האופטימיות הרבה, מרכזים אלה התקשו בטיפול באנשים עם מחלת נפש קשה בשל מספר סיבות: 1. מרבית אנשי המקצוע לא היו מיומנים בטיפול באנשים עם מחלות נפש קשות. 2. הטיפולים היו מכוונים למטופלים המאושפזים במרכזים, והציפייה הייתה כי אלה שישוחררו יפנו למרכזים הקרובים אליהם לקבלת טיפולי המשך, דבר שלא קרה. 3. התפתחו בבתי החולים מחלקות לאשפוז יום, אשר סיפקו טיפול אינטגרטיבי והוליסטי, ולכן מטופלים רבים המשיכו להגיע לבית החולים לאשפוזי יום ולא למרכזים הקהילתיים. 4. מרכזים אלה נכשלו במתן סיוע בתחומים רבים כגון דיור, חברות, תעסוקה ותחומי תפקוד אחרים. כל אלה הובילו למסקנה כי יש צורך בטיפול הוליסטי חדש המשלב טיפול פסיכו סוציאלי עם טיפול תרופתי.
תמיכה קהילתית – בשנות ה- 70 כבר היה ברור כי הקו המנחה של "בריאות הנפש הקהילתית" שדבק במתן מענה לסימפטומים פסיכיאטריים אינו מספק את צרכיהם של החולים במחלת נפש קשה. מאז 1963, התרבו השירותים המעודנים בחוק ועלו מחמישה שירותים לשנים עשר שירותים המרחיבים את אוכלוסיית היעד (כולל גם טיפול בהתמכרויות שונות) ואת טווח השירותים המוצעים (למשל סיפוק סוגי דיור שונים). לעומת תנועת בריאות הנפש הקהילתית שהייתה בנויה למתן שירותים בעת משבר, התמיכה הקהילתית נבנתה ע"מ לספק שירותים ארוכי טווח המלווים את המטופלים בשלבי החיים השונים. בכלל זאת – 1. הגברת הנגישות – איתור צרכנים, יידוע ביחס לשירותים הקיימים, הבטחת נגישות קלה לשירותים. 2. סיוע במילוי צרכים בסיסיים – אוכל, ביגוד, מקלט, ביטחון, טיפול רפואי וכדומה. 3. טיפול נפשי – ייעוץ, אבחון, טיפול תרופתי. 4. שירותים פסיכו-סוציאליים ותעסוקתיים. 5. דיור שיקומי ונתמך. 6. ייעוץ וחינוך למשפחות, חברים, ולסביבה החברתית. 7. מערכת תמיכתית טבעית הכוללת את המערך הטבעי של האדם – קבוצות לסיוע עצמי, כנסיות, ארגונים קהילתיים וכד'. 8. הגנה ושמירה על זכויות. 9. ניהול טיפול – הכללת כל היבטי הטיפול וריכוזם בידי מנהל טיפול אחד.

13. שורשיו ההיסטוריים של השיקום הפסיכיאטרי
הנושא המרכזי ברפורמה
המקום
תקופה
תנועת הרפורמה
הומאנית ומרגיעה
בידוד - Asylum
טיפול הומאני
מניעה
אוריינטציה מדעית
בית חולים פסיכיאטרי או קליניקה
Mental Hygiene
היגיינה נפשית
עזיבת בית החולים הפסיכיאטרי
בתי חולים פסיכיאטריים
משנות ה- 50'
אל מיסוד deinstitunaliztion
מתן בקהילה
שנות ה - 40
תפקיד התרופות
אל -מיסוד
מרכזים לבריאות הנפש בקהילה
בריאות נפש קהילתית
מחלה נפשית כבעיית רווחה חברתית (למשל, דיור, תעסוקה)
תוכניות תמיכה קהילתיות
1975 עד היום
תמיכה קהילתית
פריצות דרך משמעותיות ביותר בטיפול התרופתי למחלות הנפש ששינו
את התפיסה ביחס למחלות נפש ואשפוז.
ב ,000 כ- מאושפזים וב-1998 רק 60,000 מאושפזים בארה"ב.
טיפול הומאני ( ): "תנועת הטיפול המוסרי" – פיליפ פינל בצרפת וויליאם טוק באנגליה, חשו דחייה רבה מהטיפול הבלתי הומאני בחולים עם מחלות נפש קשות. הם איתרו מטופלים ממוסדות והעבירו אותם לטיפול באזורים כפריים, כשהם מטפלים בהם באדיבות ובכבוד, סביב פעילות יומיומית מאורגנת המכוונת ליצירת פעילויות פרודוקטיביות, קשרים חברתיים ופעילות גופנית. בארה"ב, דורותי דיקס הייתה ממנהיגי הקמת בתי חולים לבריאות הנפש שישמשו תחליף לבתי הכלא והרחובות שאליהם בד"כ הושלכו חולי הנפש.
תנועת ה"היגיינה הנפשית" – התפתחה בארה"ב, כתגובה להידרדרות הממושכת באיכות הטיפול במוסדות הטיפול הממשלתיים (צפיפות קשה, חוסר תקצוב וכדומה). עקרונות התנועה היו שילוב של תרופות מדעיות ותמיכה חברתית. למרות הרעיונות החדשניים, היעדר טיפולים יעילים במחלות נפש, הותירו אווירה פסימיסטית והמשך זניחתם של חולי הנפש בארה"ב.
תנועת ה"אל מיסוד" – בשנות החמישים של המאה ה-20, היו כמה פריצות דרך משמעותיות ביותר בטיפול התרופתי למחלות הנפש. תרופות אלו שינו את התפיסות הנודעות למחלות הנפש ולאשפוזים ממושכים, לעיתים לתקופות של חיים שלמים. בשנות החמישים, השילוב של גורמים כלכליים, חוקתיים והומניטאריים, והשימוש הנרחב בתרופות פסיכיאטריות, הוביל לשחרור מבתי החולים בארה"ב. ב ,000 מאושפזים וב-1998 רק 60,000 מאושפזים בארה"ב. חולים רבים שלא חזרו לבני משפחתם, פעמים רבות נמצאו מאוחר יותר במוסדות קהילתיים. **תפקיד התרופות: בתחום הפסיכיאטרי, רבים האמינו כי התרופות האנטי פסיכוטיות הינן דרך הטיפול היעילה היחידה, וכי פסיכותרפיה אינה יכולה לסייע במצבי חולי כמו הסכיזופרניה. עם זאת, שחרורם של החולים מבתי החולים הבהירו לכולם כי לא ניתן להסתפק עוד רק בטיפול תרופתי. מחקר מרכזי שנערך ע"י הוגארטי וגולדברג ב-1973, העיד על החשיבות שבשילוב הטיפול התרופתי עם התערבויות פסיכו-סוציאליות. במחקר נמצא כי קבוצת החולים שקיבלה טיפול משולב שכזה, הראתה את השיפור המשמעותי ביותר ביחס לשאר הקבוצות שקיבלו רק טיפול אחד מבין השניים. המסקנות הן כי ישנה חשיבות למתן הטיפול התרופתי בקהילה וכי יש צורך לספק גם צרכים פסיכו-סוציאליים. ** בריאות נפש קהילתית – בשנת 1963, אושרה הקמתה של רשת של מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש. החקיקה החדשה אפשרה לבסס חמישה שירותים קהילתיים מרכזיים: טיפול בחולים המאושפזים במרכזים הקהילתיים, טיפול בחולים ששוחררו מאשפוז, שירותים אמבולטוריים (חירום), אישפוז חלקי וייעוץ וחינוך. מרכזים אלה נועדו לענות על טווח הצרכים הרווח של חולים במחלות נפש קשות כמו גם אנשים עם מחלות אחרות בספקטרום הפסיכיאטרי. דבר מרכזי שחקיקה זו אפשרה הינו מתן טיפול למתמודדים במרכז הקרוב למקום מגוריהם, במקום בבית חולים המרוחק מאוד ממקום מגוריהם. מרכזים אלו התמקדו בטיפול תרופתי ובייצוב ופיקוח על הסימפטומים הנובעים מהמחלה. למרות האופטימיות הרבה, מרכזים אלה התקשו בטיפול באנשים עם מחלת נפש קשה בשל מספר סיבות: 1. מרבית אנשי המקצוע לא היו מיומנים בטיפול באנשים עם מחלות נפש קשות. 2. הטיפולים היו מכוונים למטופלים המאושפזים במרכזים, והציפייה הייתה כי אלה שישוחררו יפנו למרכזים הקרובים אליהם לקבלת טיפולי המשך, דבר שלא קרה. 3. התפתחו בבתי החולים מחלקות לאשפוז יום, אשר סיפקו טיפול אינטגרטיבי והוליסטי, ולכן מטופלים רבים המשיכו להגיע לבית החולים לאשפוזי יום ולא למרכזים הקהילתיים. 4. מרכזים אלה נכשלו במתן סיוע בתחומים רבים כגון דיור, חברות, תעסוקה ותחומי תפקוד אחרים. כל אלה הובילו למסקנה כי יש צורך בטיפול הוליסטי חדש המשלב טיפול פסיכו סוציאלי עם טיפול תרופתי.
תמיכה קהילתית – בשנות ה- 70 כבר היה ברור כי הקו המנחה של "בריאות הנפש הקהילתית" שדבק במתן מענה לסימפטומים פסיכיאטריים אינו מספק את צרכיהם של החולים במחלת נפש קשה. מאז 1963, התרבו השירותים המעודנים בחוק ועלו מחמישה שירותים לשנים עשר שירותים המרחיבים את אוכלוסיית היעד (כולל גם טיפול בהתמכרויות שונות) ואת טווח השירותים המוצעים (למשל סיפוק סוגי דיור שונים). לעומת תנועת בריאות הנפש הקהילתית שהייתה בנויה למתן שירותים בעת משבר, התמיכה הקהילתית נבנתה ע"מ לספק שירותים ארוכי טווח המלווים את המטופלים בשלבי החיים השונים. בכלל זאת – 1. הגברת הנגישות – איתור צרכנים, יידוע ביחס לשירותים הקיימים, הבטחת נגישות קלה לשירותים. 2. סיוע במילוי צרכים בסיסיים – אוכל, ביגוד, מקלט, ביטחון, טיפול רפואי וכדומה. 3. טיפול נפשי – ייעוץ, אבחון, טיפול תרופתי. 4. שירותים פסיכו-סוציאליים ותעסוקתיים. 5. דיור שיקומי ונתמך. 6. ייעוץ וחינוך למשפחות, חברים, ולסביבה החברתית. 7. מערכת תמיכתית טבעית הכוללת את המערך הטבעי של האדם – קבוצות לסיוע עצמי, כנסיות, ארגונים קהילתיים וכד'. 8. הגנה ושמירה על זכויות. 9. ניהול טיפול – הכללת כל היבטי הטיפול וריכוזם בידי מנהל טיפול אחד.

14. שורשיו ההיסטוריים של השיקום הפסיכיאטרי
הנושא המרכזי ברפורמה
המקום
תקופה
תנועת הרפורמה
הומאנית ומרגיעה
בידוד - Asylum
טיפול הומאני
מניעה
אוריינטציה מדעית
בית חולים פסיכיאטרי או קליניקה
Mental Hygiene
היגיינה נפשית
עזיבת בית החולים הפסיכיאטרי
בתי חולים פסיכיאטריים
משנות ה- 50'
אל מיסוד deinstitunaliztion
מתן בקהילה
שנות ה - 40
תפקיד התרופות
אל -מיסוד
מרכזים לבריאות הנפש בקהילה
בריאות נפש קהילתית
מחלה נפשית כבעיית רווחה חברתית (למשל, דיור, תעסוקה)
תוכניות תמיכה קהילתיות
1975 עד היום
תמיכה קהילתית
התרופות האנטי פסיכוטיות הינן דרך הטיפול היעילה היחידה.
פסיכותרפיה אינה יכולה לסייע במצבי חולי כמו הסכיזופרניה.
מחקר מרכזי שנערך ע"י הוגארטי וגולדברג ב-1973, העיד על
החשיבות שבשילוב הטיפול התרופתי עם התערבויות פסיכו-
סוציאליות.
טיפול הומאני ( ): "תנועת הטיפול המוסרי" – פיליפ פינל בצרפת וויליאם טוק באנגליה, חשו דחייה רבה מהטיפול הבלתי הומאני בחולים עם מחלות נפש קשות. הם איתרו מטופלים ממוסדות והעבירו אותם לטיפול באזורים כפריים, כשהם מטפלים בהם באדיבות ובכבוד, סביב פעילות יומיומית מאורגנת המכוונת ליצירת פעילויות פרודוקטיביות, קשרים חברתיים ופעילות גופנית. בארה"ב, דורותי דיקס הייתה ממנהיגי הקמת בתי חולים לבריאות הנפש שישמשו תחליף לבתי הכלא והרחובות שאליהם בד"כ הושלכו חולי הנפש.
תנועת ה"היגיינה הנפשית" – התפתחה בארה"ב, כתגובה להידרדרות הממושכת באיכות הטיפול במוסדות הטיפול הממשלתיים (צפיפות קשה, חוסר תקצוב וכדומה). עקרונות התנועה היו שילוב של תרופות מדעיות ותמיכה חברתית. למרות הרעיונות החדשניים, היעדר טיפולים יעילים במחלות נפש, הותירו אווירה פסימיסטית והמשך זניחתם של חולי הנפש בארה"ב.
תנועת ה"אל מיסוד" – בשנות החמישים של המאה ה-20, היו כמה פריצות דרך משמעותיות ביותר בטיפול התרופתי למחלות הנפש. תרופות אלו שינו את התפיסות הנודעות למחלות הנפש ולאשפוזים ממושכים, לעיתים לתקופות של חיים שלמים. בשנות החמישים, השילוב של גורמים כלכליים, חוקתיים והומניטאריים, והשימוש הנרחב בתרופות פסיכיאטריות, הוביל לשחרור מבתי החולים בארה"ב. ב ,000 מאושפזים וב-1998 רק 60,000 מאושפזים בארה"ב. חולים רבים שלא חזרו לבני משפחתם, פעמים רבות נמצאו מאוחר יותר במוסדות קהילתיים. **תפקיד התרופות: בתחום הפסיכיאטרי, רבים האמינו כי התרופות האנטי פסיכוטיות הינן דרך הטיפול היעילה היחידה, וכי פסיכותרפיה אינה יכולה לסייע במצבי חולי כמו הסכיזופרניה. עם זאת, שחרורם של החולים מבתי החולים הבהירו לכולם כי לא ניתן להסתפק עוד רק בטיפול תרופתי. מחקר מרכזי שנערך ע"י הוגארטי וגולדברג ב-1973, העיד על החשיבות שבשילוב הטיפול התרופתי עם התערבויות פסיכו-סוציאליות. במחקר נמצא כי קבוצת החולים שקיבלה טיפול משולב שכזה, הראתה את השיפור המשמעותי ביותר ביחס לשאר הקבוצות שקיבלו רק טיפול אחד מבין השניים. המסקנות הן כי ישנה חשיבות למתן הטיפול התרופתי בקהילה וכי יש צורך לספק גם צרכים פסיכו-סוציאליים. ** בריאות נפש קהילתית – בשנת 1963, אושרה הקמתה של רשת של מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש. החקיקה החדשה אפשרה לבסס חמישה שירותים קהילתיים מרכזיים: טיפול בחולים המאושפזים במרכזים הקהילתיים, טיפול בחולים ששוחררו מאשפוז, שירותים אמבולטוריים (חירום), אישפוז חלקי וייעוץ וחינוך. מרכזים אלה נועדו לענות על טווח הצרכים הרווח של חולים במחלות נפש קשות כמו גם אנשים עם מחלות אחרות בספקטרום הפסיכיאטרי. דבר מרכזי שחקיקה זו אפשרה הינו מתן טיפול למתמודדים במרכז הקרוב למקום מגוריהם, במקום בבית חולים המרוחק מאוד ממקום מגוריהם. מרכזים אלו התמקדו בטיפול תרופתי ובייצוב ופיקוח על הסימפטומים הנובעים מהמחלה. למרות האופטימיות הרבה, מרכזים אלה התקשו בטיפול באנשים עם מחלת נפש קשה בשל מספר סיבות: 1. מרבית אנשי המקצוע לא היו מיומנים בטיפול באנשים עם מחלות נפש קשות. 2. הטיפולים היו מכוונים למטופלים המאושפזים במרכזים, והציפייה הייתה כי אלה שישוחררו יפנו למרכזים הקרובים אליהם לקבלת טיפולי המשך, דבר שלא קרה. 3. התפתחו בבתי החולים מחלקות לאשפוז יום, אשר סיפקו טיפול אינטגרטיבי והוליסטי, ולכן מטופלים רבים המשיכו להגיע לבית החולים לאשפוזי יום ולא למרכזים הקהילתיים. 4. מרכזים אלה נכשלו במתן סיוע בתחומים רבים כגון דיור, חברות, תעסוקה ותחומי תפקוד אחרים. כל אלה הובילו למסקנה כי יש צורך בטיפול הוליסטי חדש המשלב טיפול פסיכו סוציאלי עם טיפול תרופתי.
תמיכה קהילתית – בשנות ה- 70 כבר היה ברור כי הקו המנחה של "בריאות הנפש הקהילתית" שדבק במתן מענה לסימפטומים פסיכיאטריים אינו מספק את צרכיהם של החולים במחלת נפש קשה. מאז 1963, התרבו השירותים המעודנים בחוק ועלו מחמישה שירותים לשנים עשר שירותים המרחיבים את אוכלוסיית היעד (כולל גם טיפול בהתמכרויות שונות) ואת טווח השירותים המוצעים (למשל סיפוק סוגי דיור שונים). לעומת תנועת בריאות הנפש הקהילתית שהייתה בנויה למתן שירותים בעת משבר, התמיכה הקהילתית נבנתה ע"מ לספק שירותים ארוכי טווח המלווים את המטופלים בשלבי החיים השונים. בכלל זאת – 1. הגברת הנגישות – איתור צרכנים, יידוע ביחס לשירותים הקיימים, הבטחת נגישות קלה לשירותים. 2. סיוע במילוי צרכים בסיסיים – אוכל, ביגוד, מקלט, ביטחון, טיפול רפואי וכדומה. 3. טיפול נפשי – ייעוץ, אבחון, טיפול תרופתי. 4. שירותים פסיכו-סוציאליים ותעסוקתיים. 5. דיור שיקומי ונתמך. 6. ייעוץ וחינוך למשפחות, חברים, ולסביבה החברתית. 7. מערכת תמיכתית טבעית הכוללת את המערך הטבעי של האדם – קבוצות לסיוע עצמי, כנסיות, ארגונים קהילתיים וכד'. 8. הגנה ושמירה על זכויות. 9. ניהול טיפול – הכללת כל היבטי הטיפול וריכוזם בידי מנהל טיפול אחד.

15. שורשיו ההיסטוריים של השיקום הפסיכיאטרי
הנושא המרכזי ברפורמה
המקום
תקופה
תנועת הרפורמה
הומאנית ומרגיעה
בידוד - Asylum
טיפול הומאני
מניעה
אוריינטציה מדעית
בית חולים פסיכיאטרי או קליניקה
Mental Hygiene
היגיינה נפשית
עזיבת בית החולים הפסיכיאטרי
בתי חולים פסיכיאטריים
משנות ה- 50'
אל מיסוד deinstitunaliztion
מתן בקהילה
שנות ה - 40
תפקיד התרופות
אל -מיסוד
מרכזים לבריאות הנפש בקהילה
בריאות נפש קהילתית
מחלה נפשית כבעיית רווחה חברתית (למשל, דיור, תעסוקה)
תוכניות תמיכה קהילתיות
1975 עד היום
תמיכה קהילתית
בשנת 1963, אושרה בחקיקה הקמתה של רשת של מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש.
מתן טיפול למתמודדים במרכז הקרוב למקום מגוריהם.
התמקדות בטיפול תרופתי ובייצוב ופיקוח הסימפטומים.
כישלון יחסי: חוסר מיומנות, חוסר נגישות, אשפוזי יום בבתי חולים,
התמקדות בסימפטומים.
טיפול הומאני ( ): "תנועת הטיפול המוסרי" – פיליפ פינל בצרפת וויליאם טוק באנגליה, חשו דחייה רבה מהטיפול הבלתי הומאני בחולים עם מחלות נפש קשות. הם איתרו מטופלים ממוסדות והעבירו אותם לטיפול באזורים כפריים, כשהם מטפלים בהם באדיבות ובכבוד, סביב פעילות יומיומית מאורגנת המכוונת ליצירת פעילויות פרודוקטיביות, קשרים חברתיים ופעילות גופנית. בארה"ב, דורותי דיקס הייתה ממנהיגי הקמת בתי חולים לבריאות הנפש שישמשו תחליף לבתי הכלא והרחובות שאליהם בד"כ הושלכו חולי הנפש.
תנועת ה"היגיינה הנפשית" – התפתחה בארה"ב, כתגובה להידרדרות הממושכת באיכות הטיפול במוסדות הטיפול הממשלתיים (צפיפות קשה, חוסר תקצוב וכדומה). עקרונות התנועה היו שילוב של תרופות מדעיות ותמיכה חברתית. למרות הרעיונות החדשניים, היעדר טיפולים יעילים במחלות נפש, הותירו אווירה פסימיסטית והמשך זניחתם של חולי הנפש בארה"ב.
תנועת ה"אל מיסוד" – בשנות החמישים של המאה ה-20, היו כמה פריצות דרך משמעותיות ביותר בטיפול התרופתי למחלות הנפש. תרופות אלו שינו את התפיסות הנודעות למחלות הנפש ולאשפוזים ממושכים, לעיתים לתקופות של חיים שלמים. בשנות החמישים, השילוב של גורמים כלכליים, חוקתיים והומניטאריים, והשימוש הנרחב בתרופות פסיכיאטריות, הוביל לשחרור מבתי החולים בארה"ב. ב ,000 מאושפזים וב-1998 רק 60,000 מאושפזים בארה"ב. חולים רבים שלא חזרו לבני משפחתם, פעמים רבות נמצאו מאוחר יותר במוסדות קהילתיים. **תפקיד התרופות: בתחום הפסיכיאטרי, רבים האמינו כי התרופות האנטי פסיכוטיות הינן דרך הטיפול היעילה היחידה, וכי פסיכותרפיה אינה יכולה לסייע במצבי חולי כמו הסכיזופרניה. עם זאת, שחרורם של החולים מבתי החולים הבהירו לכולם כי לא ניתן להסתפק עוד רק בטיפול תרופתי. מחקר מרכזי שנערך ע"י הוגארטי וגולדברג ב-1973, העיד על החשיבות שבשילוב הטיפול התרופתי עם התערבויות פסיכו-סוציאליות. במחקר נמצא כי קבוצת החולים שקיבלה טיפול משולב שכזה, הראתה את השיפור המשמעותי ביותר ביחס לשאר הקבוצות שקיבלו רק טיפול אחד מבין השניים. המסקנות הן כי ישנה חשיבות למתן הטיפול התרופתי בקהילה וכי יש צורך לספק גם צרכים פסיכו-סוציאליים. ** בריאות נפש קהילתית – בשנת 1963, אושרה הקמתה של רשת של מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש. החקיקה החדשה אפשרה לבסס חמישה שירותים קהילתיים מרכזיים: טיפול בחולים המאושפזים במרכזים הקהילתיים, טיפול בחולים ששוחררו מאשפוז, שירותים אמבולטוריים (חירום), אישפוז חלקי וייעוץ וחינוך. מרכזים אלה נועדו לענות על טווח הצרכים הרווח של חולים במחלות נפש קשות כמו גם אנשים עם מחלות אחרות בספקטרום הפסיכיאטרי. דבר מרכזי שחקיקה זו אפשרה הינו מתן טיפול למתמודדים במרכז הקרוב למקום מגוריהם, במקום בבית חולים המרוחק מאוד ממקום מגוריהם. מרכזים אלו התמקדו בטיפול תרופתי ובייצוב ופיקוח על הסימפטומים הנובעים מהמחלה. למרות האופטימיות הרבה, מרכזים אלה התקשו בטיפול באנשים עם מחלת נפש קשה בשל מספר סיבות: 1. מרבית אנשי המקצוע לא היו מיומנים בטיפול באנשים עם מחלות נפש קשות. 2. הטיפולים היו מכוונים למטופלים המאושפזים במרכזים, והציפייה הייתה כי אלה שישוחררו יפנו למרכזים הקרובים אליהם לקבלת טיפולי המשך, דבר שלא קרה. 3. התפתחו בבתי החולים מחלקות לאשפוז יום, אשר סיפקו טיפול אינטגרטיבי והוליסטי, ולכן מטופלים רבים המשיכו להגיע לבית החולים לאשפוזי יום ולא למרכזים הקהילתיים. 4. מרכזים אלה נכשלו במתן סיוע בתחומים רבים כגון דיור, חברות, תעסוקה ותחומי תפקוד אחרים. כל אלה הובילו למסקנה כי יש צורך בטיפול הוליסטי חדש המשלב טיפול פסיכו סוציאלי עם טיפול תרופתי.
תמיכה קהילתית – בשנות ה- 70 כבר היה ברור כי הקו המנחה של "בריאות הנפש הקהילתית" שדבק במתן מענה לסימפטומים פסיכיאטריים אינו מספק את צרכיהם של החולים במחלת נפש קשה. מאז 1963, התרבו השירותים המעודנים בחוק ועלו מחמישה שירותים לשנים עשר שירותים המרחיבים את אוכלוסיית היעד (כולל גם טיפול בהתמכרויות שונות) ואת טווח השירותים המוצעים (למשל סיפוק סוגי דיור שונים). לעומת תנועת בריאות הנפש הקהילתית שהייתה בנויה למתן שירותים בעת משבר, התמיכה הקהילתית נבנתה ע"מ לספק שירותים ארוכי טווח המלווים את המטופלים בשלבי החיים השונים. בכלל זאת – 1. הגברת הנגישות – איתור צרכנים, יידוע ביחס לשירותים הקיימים, הבטחת נגישות קלה לשירותים. 2. סיוע במילוי צרכים בסיסיים – אוכל, ביגוד, מקלט, ביטחון, טיפול רפואי וכדומה. 3. טיפול נפשי – ייעוץ, אבחון, טיפול תרופתי. 4. שירותים פסיכו-סוציאליים ותעסוקתיים. 5. דיור שיקומי ונתמך. 6. ייעוץ וחינוך למשפחות, חברים, ולסביבה החברתית. 7. מערכת תמיכתית טבעית הכוללת את המערך הטבעי של האדם – קבוצות לסיוע עצמי, כנסיות, ארגונים קהילתיים וכד'. 8. הגנה ושמירה על זכויות. 9. ניהול טיפול – הכללת כל היבטי הטיפול וריכוזם בידי מנהל טיפול אחד.

16. שורשיו ההיסטוריים של השיקום הפסיכיאטרי
הנושא המרכזי ברפורמה
המקום
תקופה
תנועת הרפורמה
הומאנית ומרגיעה
בידוד - Asylum
טיפול הומאני
מניעה
אוריינטציה מדעית
בית חולים פסיכיאטרי או קליניקה
Mental Hygiene
היגיינה נפשית
עזיבת בית החולים הפסיכיאטרי
בתי חולים פסיכיאטריים
משנות ה- 50'
אל מיסוד deinstitunaliztion
מתן בקהילה
שנות ה - 40
תפקיד התרופות
אל -מיסוד
מרכזים לבריאות הנפש בקהילה
בריאות נפש קהילתית
מחלה נפשית כבעיית רווחה חברתית (למשל, דיור, תעסוקה)
תוכניות תמיכה קהילתיות
1975 עד היום
תמיכה קהילתית
ההבנה כי מתן מענה לסימפטומים פסיכיאטריים אינו מספק.
מאז 1963, תהליך של הרחבת אוכלוסיות היעד והשירותים הקהילתיים המוצעים.
תמיכה קהילתית שנועדה לספק שירותים ארוכי טווח לעומת השירותים הקודמים שהיו לטווח הקצר בלבד.
ביסוס עקרונות טיפול: * הגברת הנגישות * סיוע במילוי צרכים בסיסיים מתן טיפול נפשי * מתן שירותים פסיכו-סוציאליים ותעסוקתיים * סיוע בדיור שיקומי ונתמך * ייעוץ וחינוך למשפחות, חברים, ולסביבה החברתית * מערכת תמיכתית טבעית * הגנה ושמירה על זכויות * מערך ניהול טיפול אחד.
טיפול הומאני ( ): "תנועת הטיפול המוסרי" – פיליפ פינל בצרפת וויליאם טוק באנגליה, חשו דחייה רבה מהטיפול הבלתי הומאני בחולים עם מחלות נפש קשות. הם איתרו מטופלים ממוסדות והעבירו אותם לטיפול באזורים כפריים, כשהם מטפלים בהם באדיבות ובכבוד, סביב פעילות יומיומית מאורגנת המכוונת ליצירת פעילויות פרודוקטיביות, קשרים חברתיים ופעילות גופנית. בארה"ב, דורותי דיקס הייתה ממנהיגי הקמת בתי חולים לבריאות הנפש שישמשו תחליף לבתי הכלא והרחובות שאליהם בד"כ הושלכו חולי הנפש.
תנועת ה"היגיינה הנפשית" – התפתחה בארה"ב, כתגובה להידרדרות הממושכת באיכות הטיפול במוסדות הטיפול הממשלתיים (צפיפות קשה, חוסר תקצוב וכדומה). עקרונות התנועה היו שילוב של תרופות מדעיות ותמיכה חברתית. למרות הרעיונות החדשניים, היעדר טיפולים יעילים במחלות נפש, הותירו אווירה פסימיסטית והמשך זניחתם של חולי הנפש בארה"ב.
תנועת ה"אל מיסוד" – בשנות החמישים של המאה ה-20, היו כמה פריצות דרך משמעותיות ביותר בטיפול התרופתי למחלות הנפש. תרופות אלו שינו את התפיסות הנודעות למחלות הנפש ולאשפוזים ממושכים, לעיתים לתקופות של חיים שלמים. בשנות החמישים, השילוב של גורמים כלכליים, חוקתיים והומניטאריים, והשימוש הנרחב בתרופות פסיכיאטריות, הוביל לשחרור מבתי החולים בארה"ב. ב ,000 מאושפזים וב-1998 רק 60,000 מאושפזים בארה"ב. חולים רבים שלא חזרו לבני משפחתם, פעמים רבות נמצאו מאוחר יותר במוסדות קהילתיים. **תפקיד התרופות: בתחום הפסיכיאטרי, רבים האמינו כי התרופות האנטי פסיכוטיות הינן דרך הטיפול היעילה היחידה, וכי פסיכותרפיה אינה יכולה לסייע במצבי חולי כמו הסכיזופרניה. עם זאת, שחרורם של החולים מבתי החולים הבהירו לכולם כי לא ניתן להסתפק עוד רק בטיפול תרופתי. מחקר מרכזי שנערך ע"י הוגארטי וגולדברג ב-1973, העיד על החשיבות שבשילוב הטיפול התרופתי עם התערבויות פסיכו-סוציאליות. במחקר נמצא כי קבוצת החולים שקיבלה טיפול משולב שכזה, הראתה את השיפור המשמעותי ביותר ביחס לשאר הקבוצות שקיבלו רק טיפול אחד מבין השניים. המסקנות הן כי ישנה חשיבות למתן הטיפול התרופתי בקהילה וכי יש צורך לספק גם צרכים פסיכו-סוציאליים. ** בריאות נפש קהילתית – בשנת 1963, אושרה הקמתה של רשת של מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש. החקיקה החדשה אפשרה לבסס חמישה שירותים קהילתיים מרכזיים: טיפול בחולים המאושפזים במרכזים הקהילתיים, טיפול בחולים ששוחררו מאשפוז, שירותים אמבולטוריים (חירום), אישפוז חלקי וייעוץ וחינוך. מרכזים אלה נועדו לענות על טווח הצרכים הרווח של חולים במחלות נפש קשות כמו גם אנשים עם מחלות אחרות בספקטרום הפסיכיאטרי. דבר מרכזי שחקיקה זו אפשרה הינו מתן טיפול למתמודדים במרכז הקרוב למקום מגוריהם, במקום בבית חולים המרוחק מאוד ממקום מגוריהם. מרכזים אלו התמקדו בטיפול תרופתי ובייצוב ופיקוח על הסימפטומים הנובעים מהמחלה. למרות האופטימיות הרבה, מרכזים אלה התקשו בטיפול באנשים עם מחלת נפש קשה בשל מספר סיבות: 1. מרבית אנשי המקצוע לא היו מיומנים בטיפול באנשים עם מחלות נפש קשות. 2. הטיפולים היו מכוונים למטופלים המאושפזים במרכזים, והציפייה הייתה כי אלה שישוחררו יפנו למרכזים הקרובים אליהם לקבלת טיפולי המשך, דבר שלא קרה. 3. התפתחו בבתי החולים מחלקות לאשפוז יום, אשר סיפקו טיפול אינטגרטיבי והוליסטי, ולכן מטופלים רבים המשיכו להגיע לבית החולים לאשפוזי יום ולא למרכזים הקהילתיים. 4. מרכזים אלה נכשלו במתן סיוע בתחומים רבים כגון דיור, חברות, תעסוקה ותחומי תפקוד אחרים. כל אלה הובילו למסקנה כי יש צורך בטיפול הוליסטי חדש המשלב טיפול פסיכו סוציאלי עם טיפול תרופתי.
תמיכה קהילתית – בשנות ה- 70 כבר היה ברור כי הקו המנחה של "בריאות הנפש הקהילתית" שדבק במתן מענה לסימפטומים פסיכיאטריים אינו מספק את צרכיהם של החולים במחלת נפש קשה. מאז 1963, התרבו השירותים המעודנים בחוק ועלו מחמישה שירותים לשנים עשר שירותים המרחיבים את אוכלוסיית היעד (כולל גם טיפול בהתמכרויות שונות) ואת טווח השירותים המוצעים (למשל סיפוק סוגי דיור שונים). לעומת תנועת בריאות הנפש הקהילתית שהייתה בנויה למתן שירותים בעת משבר, התמיכה הקהילתית נבנתה ע"מ לספק שירותים ארוכי טווח המלווים את המטופלים בשלבי החיים השונים. בכלל זאת – 1. הגברת הנגישות – איתור צרכנים, יידוע ביחס לשירותים הקיימים, הבטחת נגישות קלה לשירותים. 2. סיוע במילוי צרכים בסיסיים – אוכל, ביגוד, מקלט, ביטחון, טיפול רפואי וכדומה. 3. טיפול נפשי – ייעוץ, אבחון, טיפול תרופתי. 4. שירותים פסיכו-סוציאליים ותעסוקתיים. 5. דיור שיקומי ונתמך. 6. ייעוץ וחינוך למשפחות, חברים, ולסביבה החברתית. 7. מערכת תמיכתית טבעית הכוללת את המערך הטבעי של האדם – קבוצות לסיוע עצמי, כנסיות, ארגונים קהילתיים וכד'. 8. הגנה ושמירה על זכויות. 9. ניהול טיפול – הכללת כל היבטי הטיפול וריכוזם בידי מנהל טיפול אחד.

17. שורשיו ההיסטוריים של השיקום הפסיכיאטרי
הנושא המרכזי ברפורמה
המקום
תקופה
תנועת הרפורמה
המגבלות של המודל הרפואי והכרה בתפקיד המרכזי של תהליך השיקום
מרכזי שיקום
פסיכו סוציאליים
שיקום פסיכו סוציאלי (פסיכיאטרי)
החלמה כמושג מנחה בתכנון תוכניות
החזרת הכוח אל המתמודדים ובני המשפחה
עזרה עצמית של הצרכנים
1960 עד היום
תנועת הצרכנים
שימוש בראיות בכל השלבים של מתן השירות
רוב האוכלוסייה
1996 עד היום
התערבויות המבוססות על ראיות
שנות ה-40, הקמת מודל "clubhouse" ו- Fountain house".
ביסוס העקרונות: המתמודדים במרכז, הזכות לחיים נורמאליים, חברות וולונטרית במסגרת שיקומית.
ביסוס עקרונות לשיקום התעסוקתי: שיגרה יומית של עבודה, עבודות מעבריות.
1977, הקמת מערך הכשרה ארצי.
1976- הקמת ארגון השיקום הפסיכיאטרי האמריקני.
5. שיקום פסיכו-סוציאלי: בעוד שהתרחשו התפתחויות רבות במערך בריאות הנפש בארה"ב, תחילה המעבר לבריאות נפש קהילתית ולאחר מכן לתמיכה קהילתית, תחום השיקום הפסיכיאטרי התפתח באופן עצמאי . בשנות ה-90, שני התחומים התאחדו. את שורשיו של השיקום הפסיכיאטרי ניתן לאתר בשנות ה-40, במודל ה-"clubhouse" שבו התגבשה קבוצה לסיוע עצמי של מתמודדים ששוחררו מאשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי. באמצעות סיוע מארגונים שונים, הקבוצה הצליחה לשכור מקום מפגש "בית פונטיין" ועובדת סוציאלית מונתה כמנהלתה הראשונה של הקבוצה. עם השנים, הקבוצה קיבלה את השם "בית חברים" משום התפתחותה מתוך מקום מפגש חברתי למתמודדים. רבים מעקרונות השיקום הפסיכיאטרי יכולים להימצא בתנועת ה-"clubhouse". עקרונות אלה כוללים הנחות כגון מקומם המרכזי של המתמודדים בתהליך שיקומם, זכותם לחיים נורמאליים, ואולי החשובה ביותר היא שחברות במערך השיקום הפסיכיאטרי נובעת מתוך חברות וולונטרית ולא מתוך מינוי מנהלי. במועדון זה, התפקידים של המתמודדים ואנשי המקצוע הם מעורפלים, כולם פועלים יחדיו. צורך אנושי נוסף הוא להיות פרודוקטיבי – "בית פונטיין" הניח את הבסיס לשני עקרונות מרכזיים בשיקום התעסוקתי: 1. שיגרה יומית עם אוריינטציית עבודה מילוי מטלות הכרוכות במועדון. 2. עבודות מעבריות – כוללות עבודות במשרה חלקית במקומות תעסוקה בקהילה במקומות סובלניים, בהם האדם יוכל לרכוש ביטחון עצמי. ב- 1977, "בית פונטיין" הקים מערך הכשרה ארצי על מודל ה-clubhouse. כיום, הארגון האמריקאי לשיקום פסיכיאטרי כולל מערך של ארגונים רבים, וחבריו מורכבים מאנשי מקצוע, מתמודדים ובני משפחותיהם.

18. תנועת הצרכנים
צמחו מתוך הקבוצות לסיוע עצמי, כאשר ההבנה שעמדה מאחורי הקמתם היא יכולתם להשפיע על גורלם.
"שום החלטה לגבינו לא תילקח בלעדינו"
"Nothing about us without us”
מעורבות הארגונים בקידום חקיקה ויישומה
מעורבות נציגות המטופלים בעיצוב מדיניות
הבטחת הזכות למעורבות בקבלת החלטות לגבי הטיפול בו (הקמת תנועות סנגור)
מעורבות מטופלים באספקת שירותי בריאות נפש לעמיתיהם

19. תנועת הצרכנים
הנחת היסוד: אנשים אשר חולקים בניסיון משותף, יכולים לספק תמיכה טובה יותר וסביבה בטוחה יותר, מאשר אנשים שאין להם היסטוריה של טיפול פסיכיאטרי (מקבילה להנחות המתקיימות כיום גם בקרב מכורים לסמים ואלכוהול).
עזרה עצמית: השירותים ניתנים ע"י אנשים שהיו מתמודדים בעבר או שעדיין חולים במחלה נפשית חמורה ואשר השתמשו או משתמשים בהווה בשירותי בריאות הנפש.

20. תמורות בשירותי בריאות הנפש בישראל
בעבר: – ממסדיות, בתי חולים פרטיים ואח"כ במימון המדינה וההסתדרות (אברבנאל, טלביה, כפר שאול, מזרע )
: עליית המודעות לזכויות החולה והתחלת טיפול קהילתי (החוק לטיפול בחולי נפש 1955). תשתיות קהילתיות חלוציות, אך אשפוז נותר דומיננטי (2.4/1000) ב-1970.
: – מעבר הדרגתי מהאשפוז לקהילה (1.3/1000), דגש על סביבות פחות מגבילות ומירפאות לברה"ן קהילתי, הקמת "אנוש" (1979)

21. תמורות בשירותי בריאות הנפש בישראל
1991: חקיקת חוק טיפול בחולה הנפש
1993: הקמת תשתית ארגונית ומקצועית שיעדיה
פיתוח מערכת ארצית לשיקום בקהילה
1994: חוק ביטוח בריאות ממלכתי
שנות ה-90: שחרור חולים ממושכים מבתי חולים
פרטיים ואחר-כך גם מממשלתיים.
2000: חוק שיקום פגועי נפש בקהילה: לפעול לשיקומם
של נכי הנפש ולשילובם בקהילה, כדי לאפשר
להם להשיג עצמאות תפקודית ואיכות חיים,
ברמה האפשרית הגבוהה ביותר, תוך שמירה
על כבודם ברוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
: הרפורמה בבריאות הנפש

22. התפתחויות המשגתיות ומחקריות העומדות מאחורי השינויים במדיניות:
מהלך מחלה
תהליך – תוצאה
רב-מימדיות של תוצאה
מעבר לריבוי אמיתות
שימוש בנרטיבים
דגש על התמודדות

23. מהלך מחלה: ממהלך מחלה הומוגני להטרוגני
מהלך מחלה: ממהלך מחלה הומוגני להטרוגני
קרפלין – שיטיון נעורים – דעיכה כתוצאה אחידה.
החל משנות ה מהלך מחלה הטרוגני – מצבם של מטופלים רבים משתפר לאורך השנים.
תוצאותיהם של חמישה מחקרים ארוכי טווח:
חצי עד שני שליש מתוך 1,300 נבדקים ויותר, שנבדקו מחדש לאחר 20 שנה ויותר החלימו או שהיה שיפור ניכר במצבם.
(Bleuler, 1972; Huber et al., 1975; Ciompi & Muller, 1976; Tsuang et al., 1979; Harding et al., 1987)

24. מתוצאה חד מימדית לתוצאה רב מימדית
מחקרים מוקדמים התמקדו בסיווג סימפטומים ובהערכת
מידת חומרתם.
התעלמות ממימדי חיים משמעותיים אחרים.
תהליך לעומת תוצאה:
מרבית המחקרים שנערכו היו מחקרי חתך שהתמקדו בתוצאות המחלה.
התעלמות מהנרטיב האישי של המתמודד.

25. נרטיבים אישיים:
התמקדות בנרטיב שהפרט בונה בהקשר הטבעי של חייו.
יצירת תחושת עצמי פונקציונאלית ומכנה משותף עם העולם החיצוני.
הפן הטיפולי - הנרטיב מעניק משמעות לבעיה, ופיתרון הבעיה טמון בהבנת הנרטיב.

26. מעבר לריבוי אמיתות:
חווית תהליך ההחלמה בפרספקטיבה האישית והייחודית של המתמודד (שליטה, תקווה, דרכי התמודדות).
התנועה הצרכנית אפשרה לקולם של המתמודדים להישמע.
דגש על התמודדות:
בעבר, ההתמקדות הייתה בסימפטומטולוגיה.
התמודדות פעילה עם המחלה כוללת חיפוש אחר משמעות, הגדרת מטרות ובחירת האמצעים להשגתן.
תהליך אישי של צמיחה וגדילה לצד ההתמודדות עם המחלה – החלמה.