1. סיכומים של ותיקי הגליל שבט, תשע"א
כל כך עצוב לי שזה נגמר כל כך מהר ממש נהניתי מכל רגע אביבה מדהימה! היא גרמה לי להתרגש כל פעם מחדש, לבכות, לשמוח, להיות מאושרת. תודה רבה על הכל . עצוב שזה נגמר .. מקווה שתמשיכו את הקורס המדהים הזה! ללא ספק - הקורס הכי ממלא ומעשיר בתל חי . ואו,אין מילים :]
נירה גרידיש
איש, תן לי יד
סיכומים של ותיקי הגליל
שבט, תשע"א

2. קשה לחזור לזכרונות
כאשר החלטתי להשתתף בסדנה, ליוו אותי רגשות אמביוולנטיים כמו דילמה ואפילו קצת פחד מתגובות של ילדים ונערים בגיל ההתבגרות על רסיסי סיפורים וזיכרונות של ילדה בגיל 9 שעברה את המלחמה בארץ רחוקה ובעבר הרחוק. סיפורים על ילדות מאושרת שנפסקה באכזריות ובמקום זה הילדה עברה תקופה של סבל רב, פחד, יתמות וחוסר אונים.
קשה לחזור לזיכרונות – האם זה הכל אמת או דמיון ?
להפתעתי ואולי באופן לא מקרי, הנערים כל כך ריגשו אותי ביחסם הרציני לנושא, בהתעניינותם בלי סוף ואולי בשאלות הכי פשוטות והאנושיות, לדוגמא: איך ילדה יכולה לשרוד ולחזור לשגרה לחיים נורמאליים שנפסקו.
לכן אני מבינה היום עד כמה זה חשוב ועד כמה מבורכת היוזמה של הפרויקט.
המפגש האישי, ההכרות האישית והסיפורים האישיים שהם שמעו מאיתנו, מאלו שהיינו שם, אולי הם המפגשים עם אחרוני העדים שיכולים לספר.
כאשר מדברים על שישה מיליון שנרצחו, קשה לתפוס את המימד והטרגדיה שקרו וייתכן שרק במפגשים אישיים כאלו ניתן להעביר את הסיפור ואת תקופת השואה.
נ.ב.
לדעתי, עם הזמן, עם הניסיון והפרויקט שיימשך, כדאי לאפשר לילדים יותר זמן לשאלות ולדו-שיח בינינו.
נעמי גונן

3. סיכום ביניים
סיכום ביניים של המפגשים בפרוייקט "איש תן לי יד". מה נותן לי המפגש עם הצעירים?! התלבטתי רבות האם להשתתף בפרוייקט הנ"ל. כפי שאני מכירה את עצמי חששתי ממה זה יעשה לי. האם העלאת הנושא – שנרגע לאחר שנים, ללא חלומות בלהות – יחזור על עצמו. הרי אישי, מוטקה ז"ל, לא יקשיב ולא ירגיע אותי. אז איך אני אתגבר? ובכל זאת החלטתי להושיט יד ליד המושטת, כי אני רואה חשיבות רבה במפגש עם הנוער ומוקירה מאד את הנערים והנערות שלקחו על עצמם משימה ללמוד ולחקור את נושא השואה. הרי הם נולדו וגדלים כאן כבני חורין. מה להם ומה שהיה שם? עבורם השואה היא משהו שקרה מזמן במקום אחר – על פלנטה אחרת. הרי המגבלה, כך נדמה לי, השואה, לגביהם היא כמו שהייתה לגבי האינקוויזיציה בספרד... אני הייתי בגילם כאשר התחיל הסיוט שלי. מרשימה אותי התעניינותם, הקשבתם ויחסם לנושא. לכן, על מנת שהם ידעו להעריך את היותם בני חורין וכל מה שקרה לא יישכח ושלכל מכחישי השואה תהיה תשובה אמיתית, חשוב לי להעביר את החוויה האישית שלי לדור הצעיר. קשה לחיות עם הזכרונות והעלאתם אבל חייבים! זה "המס" שאלו ששרדו משלמים. מה זה יעשה לי? ישחרר מהחוויות? איך? תקוותי שאולי. על כל פנים תקוותי היא שהצעירים יפנימו את החשיבות של לחיות בביטחון במדינה משלהם בלי אנטישמיות, בלי הרגשת דחוי ומושפל, לא רצוי ולא שווה. שידעו לכבד את האחר, לשמור על כבוד האדם, לראות ולהרגיש את הטוב והיפה שבמדינתנו העצמאית. ולסיכום אני רוצה להדגיש שבכפר בלום מצאתי בית, הקמתי משפחה, הגשמתי חלום לחיות בקיבוץ בארץ. אני מוקפת משפחה רב דורית, אוהבת ודואגת. איטה בל

4. מהיכן לקחתי כוח?
לדניאלה שלום רב! כפי שאת יודעת, אני משתתפת בקבוצה שלך בתל-חי, בפרוייקט "איש תן לי יד". נודע לי שהמפגש האחרון היה כבר לקראת הכנתם להגיש את הפרוייקט. שמחתי להכיר בן שגילה הרבה עניין בנושא השואה ואפילו ידע חלק מהדברים אודותיה. ממני הוא שמע על 5 שנות חיי תחת השלטון הנאצי. עקב הזמן המוקצב שהיה ברשותנו, הוא קיבל ממני חומר בכתב: על הגטאות, מחנות הריכוז ועוד. וזה רק על קצה המזלג. למרות שקשה היה לי להתבטא בנושאים הללו, הרגשתי מצידו עניין רב בנושא. בשלב מסוים הוא שאל אותי מהיכן לקחתי כוח ללחום ולשרוד? עניתי לו: שהייתה לי אמונה ותקווה שאמצא עוד משפחה בחיים. דניאלה! אנא תוסיפי לו את המידע על הניצולים בהגיעם ארצה. שנים רבות שמרו על שתיקתם, אפילו לילדיהם לא סיפרו, כי בארץ דברו לעיתים עליהם, עלינו, בצורה קשה כאנשים ש"הלכו כצאן לטבח". אני הדלקתי נר זיכרון והנחתי על ידו ספר זיכרון של עיר מולדתי ולילדיי לא התייחסו. גם אני לא סיפרתי. הייתה שתיקה של כאב. רק בשנת 1960, עם משפט אייכמן, הבינו בארץ איך ומה הייתה השואה. אז קמה התעוררות בארץ וקבעו את יום הזיכרון לשואה. הנוער נוהר לטקסים ביום הזיכרון, לבית לוחמי הגטאות, ל"יד ושם", בכל יישוביי הארץ צוין הדבר. אנו חייבים להעביר את שעברנו בתקופת השואה, כי קיימים בעולם ארגונים, גופים, המכחישים אותה. נקווה שהדורות הבאים לא ידעו עוד תלאות מסוג זה! תודה, לאה. לאה מילר, חולתה

5. היחיד שהושיט ידו
האיש היחיד שהושיט לנו את ידו מהמשלוח לברקנאו אני עברתי כמעט 5 שנות חיי בגטאות תחת השלטון הנאצי, תחת עולם של אנשי גסטפו ומליציה יהודית שפיקדה על חומת הגטו. בגטו שרר דוחק איום. צפיפות, מצוקת רעב נוראית, תנאים סניטרים גרועים גרמו למחלות ומגיפות. את זעקותינו העולם לא שמע והיד הנאצית המשיכה להתעלל בנו. עולמנו נסגר, מנותקים מהעולם החיצוני. לאחר הגירוש מעיר הולדתי הובלנו ברכבות לגטו לודז' הידוע כאשר אנשי ה-א.א. מחסלים גטאות קטנים בסביבה ודוחסים אותם לכאן, זה המקום של ריכוז המשלוחים להשמד. באחד הימים הגיע תורנו. אני ואחותי עולים כשאר היהודים לרכב שמביא אותנו למגרש ענק ופה חיכתה לנו ארוחה חגיגית. אחרי נסיעה של חצי שעה ירדנו וכל הקהל מיהר להשיג תור למנת האוכל. אני ואחותי החלטנו להימלט מכאן למרות הגירוי שנדף מהאוכל. לפתע נעמד לפנינו איש מליציה שהיה במקרה קרוב שלנו. הוא רמז לנו שנלך בעקבותיו. כך הגענו לאולם ענק וריק, שהיה בעברו בית כנסת או אולי בית אופרה. כאן מצא עבורנו מקום סתר – פינה קטנה מתחת הגג כדי שלא נבהל כשנשמע את הדלת נפתחת והרעש עושה הד חזק ששמענו היטב את שריקתו. בפינה זו שהינו שלושה ימים ואת המזון קבלנו כל יום דרכו. לאחר שהמשלוחים נעלמו האיש ששמו מוניק החזיר אותנו לגטו. אמנם הודינו לו אך ידענו שהפעולה שנעשתה סיכנה את שני הצדדים כאחד. עברתי עוד דרך ארוכה של תלאות ללא יכולת לדעת מתי כל זה יגיע לקיצו. הייאוש בא והתקווה נגוזה. לאה מילר, חולתה

6. שתקתי את סיפור השואה
שנים רבות שתקתי את סיפור השואה. הפרויקט "איש, תן לי יד" פתח את סגור ליבי ואני מספרת ברצון קטעים מחיי באוושוויץ ובמחנות הריכוז. זה מביא לי הקלה כי אני עדיין חיה עם הזכרונות יום יום ואף חולמת בלילות. כאשר אני יושבת עם הבנות מהמחוננים ומספרת את סיפורי, הבנות רושמות בדייקנות, אך אינן שואלות שאלות כי הזמן קצר ואני רוצה להספיק ולספר כמה שיותר! הסיפורים אולי קשים להן, אבל אני מרגישה שהן משתתפות בצערי והן אולי מגלות אמפאטיה לסיפורים, כי הן ממש באותו הגיל שאני הייתי בזמן השואה. בסוף המפגש אני מרגישה מחוזקת יותר, אולם מה שקרה במפגש והסיפור שסיפרתי מלווים אותי עוד ימים רבים. גם בימים אלה עם השריפה בהר הכרמל כשראיתי את הבתים השרופים והאנשים שנשארו בלי כלום, חזרתי לעצמי, לתקופה בה גם אני נשארתי חסרת כל ואני מרגישה חזק את הסבל שעובר עליהם למרות מרחק השנים והאירועים שאני חוויתי. "איש , תן לי יד" - סיכום התכנית , אגי ישראלי , דן

7. חסרו מסגרות של התנגדות ומרי
בעקבות סדנה "איש תן לי יד" - כמה הרהורים בעקבות הסדנה של בנים ובנות, תלמידי המרכז למחוננים בתל חי יחד עם ותיקי הגליל ששרדו את שנות האימה של המשטר הנאצי בגרמניה ובארצות שנכבשו על ידי הגרמנים. כפי שכבר כתבו דליה ואיטה, גם אני רואה חשיבות רבה בעצם המפגש עם הצעירים. הזמן דוחק ולא רחוק ואחרוני העדים ילכו בדרך כל חי ועל קורות הימים ההם ילמדו בשיעורי ההיסטוריה. דומני זאת תוכנית ראשונית בארץ. מירי ודניאלה השקיעו הרבה מחשבה, עבודה ומחקר על מנת לבנות מערכת פגישות שתיתן תמונה של חיים לפני, בזמן ואחרי תקופה של שנות ההרס והאובדן של החיים היהודיים בארצות אירופה. על כך ברצוני לחזק את ידיהן! "איש, תן לי יד", כותרת זו נכונה ומאד לרוחי. בלי אותם האנשים, ארגונים ומסגרות, שהושיטו לי יד ועזרו לאורך כל אותן השנים, לא היה לי שום סיכוי להתקיים ולספר היום את מה שקרה לי. כמו בכל פרויקט חדש יש והמימוש בשטח מעלה בעיות שלא היו צפויות. לי נראה שהתוכנית הייתה גדושה מדי. הזמן שהוקדש למפגש עם הצעירים לא איפשר דו-שיח והיכרות קרובה ואמיתית. לא הייתה לי אפשרות לבחון האם הבינו נכון את מה שסיפרתי, או לקבל משוב כלשהו בתום הפגישה. הדף המנחה היה לעיתים גורם מעכב מאחר שרצף ההתרחשות היה שונה בכל ארץ. לא הוזכרו כלל מסגרות של התנגדות ומרי. אולי אני טועה, נחכה לעבודות הסיכום של הצעירים היקרים האלה. רות עוזרד 10 בינואר 2011

8. אנחנו האחרונים
סיכום ביניים לפעילותה של סדנה "איש תן לי יד". ראשית, ברצוני לשבח את היוזמה הברוכה של הסדנה – קיום דו שיח בין חברים ותיקים, ניצולי שואה, לבין נערים שהם כבר דור שלישי ורביעי לאחר השואה. כפי שכבר נאמר, אנחנו האחרונים שיכולים עדיין להעביר ידע בנושא השואה מתוך ניסיוננו האישי. רובנו חשים שעלינו להשתדל ולהעביר את חוויותינו מאותן השנים האפלות לדורות הבאים והסדנה יכולה לשמש כאחד הכלים לכך. תכנית העבודה נבנתה בקפידה על ידי מחנכי הילדים מצד אחד ועל ידי מירי סיני, המרכזת את החוג מטעם בית ותיקי הגליל. הילדים שנבחרו לתכנית – מרצונם ומבחירתם החופשית – הם נהדרים, קשובים ורוצים לדעת. היות והחוג מתקיים לראשונה ואין עדיין ניסיון בנושא, יש לדעתי כמה נקודות שכדאי לשים לב אליהם להבא. קשה לעמוד בתכנית שהותוותה כי: א. הפגישות קצרות מדי ואי אפשר להספיק את המשימות של כל פגישה. ב. אין רצף בפגישות. לפעמים יש לילדים פעילויות אחרות בזמן שנקבע לפגישה, לפעמים יום חופש (חנוכה). כך נוצר מצב שבין פגישה אחת לשנייה עוברים לעיתים שבועיים או שלושה. ג. מפאת חוסר זמן לא הזדמן לנו לשוחח עם הנערות האם החוג עונה על ציפיותיהן, האם יש להן שאלות שלא מוכתבות מראש. עדיין לא הצלחנו, איטה ואני, לספר את סיפורנו המלא, בכל פגישה רק קטע, ואני חושבת שזה עלול לבלבל את הילדים. אינני באה לבקר, אני רואה חשיבות רבה בעריכת הסדנה ומברכת את יוזמיה. העליתי רק כמה נקודות למחשבה. דליה וינמן

9. הזמן היה קצר מידי
סיכום ביניים לפעילותה של סדנא "איש תן לי יד" הרעיון לקיים סדנה עם יוצאי השואה ועם הילדים שבחרו בנושא מרצונם לדעת יותר על השואה ולהבין יותר, לשמוע מפינו השורדים את השואה, יש לה חשיבות מיוחדת בפני עצמה ואני מלאת הערכה לנערים שבחרו במשימה זו. כפי שאנו יודעים וגם נאמר רבות, אנחנו בין האחרונים שיכולים עדין להעביר ולספר על זוועות השואה מניסיון אישי, שכל אחד שרד בדרך אחרת את השואה. רבים מאיתנו נשארו בלי משפחה בכלל, אולי אפילו נציגים בודדים של משפחתם. בתוכנית הפגישות המשותפות, הנערים ושורדי השואה שהונחתה על ידי המחנכים ועל ידי מירי סיני שהקדישה, השתדלה והראתה הרבה רגישות לנושא. הנערים, היו סקרניים וקשובים מאד לנושא, היו להם הרבה שאלות בנדון כגון: איך אפשר לשרוד? לשאת דברים נוראיים כאלה? הזמן שהוקצב לנו לא הספיק, לא יכולנו לעיתים להיכנס לעומק הנושא והנערים נשארו עם השאלות אז למה? התוכנית שנקבעה לפגישה זמנה קצר היה, לא היה רצף לשיחה, ולא הייתה המשכיות, גם לא הצלחנו לספר להם את הסיפורים האישיים שלנו. על כך יש לתת את הדעת, ולבנות תוכנית מתאימה יותר וע"י כך נוכל לתרום יותר, אולי להסביר ולתאר יותר וגם לשוחח עם הנערים. בברכה ובתודה ליוזמים ולנערים. ברך חביבה

10. בתחילה שתקנו
אני מעריכה מאוד שבמסגרת פגישותינו בותיקי הגליל ניתנה לנו ההזדמנות לשתף את הדור הצעיר המתעניין בתקופה הקשה שלנו שעברנו באירופה במלחמת העולם השנייה. הדור שלנו בדרך הטבע הולך ופוחת ויחד אתו הניצולים והשורדים.. בתחילת היותנו בארץ שתקנו, לא סיפרנו לילדים שלנו הרכים סיפורים על עברנו. הם רק ידעו שאין סבתות וסבים, דודים ודודות ואין לנו בני משפחה נוספים . היו שגינו את הניצולים כי הלכו "כצאן לטבח", סופרים רבים וידועים כתבו גם על שתיקות הוריהם בבית בגלל סיבה זו. וחלפו הרבה שנים בינתיים עד שלאט לאט התחלנו לספר סיפורים מהעבר, על בני משפחתנו, על הבית, על ילדותנו, על בית הספר, חברות, לימודים... עד19 במרץ 1944 יהודי הונגריה לא סבלו במיוחד מהרדיפות, מלבד הפסקת לימודים במוסדות חינוך גבוהים, ואי קבלת עבודה במשרדים ממשלתיים, החיים נמשכו במסלולם. לא היה לנו מושג מה התחולל בארצות שכנות, לא מהעיתונות ומהרדיו. ניהלנו את חיינו יחסית בשקט. אני שכלתי את הורי בגיל צעיר, את אימי בגיל שתיים עשרה ואת אבי בגיל שבע עשרה, שניהם מתו ממחלת הסרטן. אחותה של אבי, דודתי חשוכת הילדים נתנה לי ולאחי, בשנתיים מבוגר ממני, בית חם ואוהב, בית אמיתי. היא הייתה מורה בתיכון בצעירותה והיה לנו קשר טוב מאוד איתה, אהבנו אותה. אני למדתי צילום ועבדתי בבודפשט במקום גדול וידוע שהעסיק כ-50 עובדות, חלקן הגדול יהודיות. בשישי במרץ היה לי יום הולדת ה-19 ועוד הספקנו לחגוג אותו. ב19.3 צלצלה חברתי שקרה משהו חשוב, חיילים גרמנים צועדים ברחובות הראשיים של העיר. לא חשבתי הרבה, ארזתי את כל בגדיי ושלחתי לדודתי לעיר מגוריה, ואני עליתי לרכבת הראשונה ונסעתי אליה, במרחק של שלוש שעות נסיעה. התברר שהם לא ידעו כלום, לא ברדיו ולא בעיתונות לא הודיעו שום דבר. (סיפורה של אביבה יניב, המשך בעמוד הבא)

11. (המשך מעמוד קודם) הם הדיחו את הנשיא שכיהן שהיה בקשרים טובים עם הרבה יהודים בעלי מפעלים בתעשה הכבדה ולא הפעיל לחץ גם על יתר היהודים. הממשלה שמינו הגרמנים התחילה תיכף להפעיל את התוכניות המפלצתיות של הגרמנים. ראשית נשיאת המגן דוד הצהוב. כעבור זמן קצר ריכזו את כל יהודי האזור לבית החרושת ללבנים גדול וריק, אחרי כמה ימים הודיעו לנו כי כולנו נשלחים לעבודה. הזקנים, הנשים והילדים. גברים בין בני 20ועד ארבעים כבר זמן מה היו מגויסים לצבא ההונגרי לעבודות שונות, לחפור תעלות, לשרת את הקצינים ובמקרה של התקפות אוויריות העמידו אותם על הגשרים או מקומות מסוכנים להפצצות. אותנו רצו לשלוח להשמדה. חולקנו לשלוש קבוצות, הראשונים כבר נשלחו, ואנחנו עמדנו בתור. צופפו אותנו כ85 נפשות בקרון בקר ונעלו עלינו את דלת הקרון. במשך חמישה ימים ולילות לא אפשרו לצאת, לא נתנו לאכול או לשתות, לעשות צרכים. בקושי היה מקום לעמוד. הסיעו אותנו לכיוון אושוויץ, אבל לילה לפני זה האמריקאים פיצצו גשר מעל הנהר, ולא הצליחו להעביר את הרכבת. כבר לא הייתה להם ברירה, כבר גם הזמן שלהם דחק. שלחו אותנו לאוסטריה למחנה עבודה. אחרי הנסיעה הזאת מי שעוד עמד על הרגליים נשלח באמת לעבודה. ניסו אותנו בכמה מקומות ובסוף עבדנו כשמונה חדשים ביערות בחטיבת עצים עבור מנזר קרוב ליישוב, ששמו מלק. עבדנו בשלג מהבוקר עד החשיכה. אנחנו גם ישננו וגרנו ביער במבנה ישן ורעוע, אבל היה בכול זאת גג מעל ראשינו, גם תפוחי אדמה וכרוב וקצת לחם קיבלנו, ואפשרות לבשל בכלי גדול וישן ביחד בשביל כולנו. כבר שמענו מרחוק את תותחי הצבא הרוסי וצפינו שמתקרב סוף המלחמה ונשתחרר. אבל הגרמנים עד הרגע האחרון עדיין רצו להרוג יהודים. (סוף בעמוד הבא)

12. (סוף מעמוד קודם)
יום אחד הופיעו פתאום חיילים גרמנים ובצעקות רמות הכריזו שעלינו תכף לארוז את מעט החפצים שהיו לנו ולצאת לדרך. הלכנו שלושה ימים בכבישים הומים בהמוני אנשים. היו שברחו מהרוסים המתקרבים והיו, כמונו, מובלים ברגעים האחרונים עוד למחנה ריכוז. הובילו אותנו למאותהאזן הידוע לשמצה, ואז ראינו והרגשנו מה זה להיות בצפיפות בלתי רגילה, ברעב. נדבקנו והתמלאנו בכינים. אחרי זמן קצר הועברנו שוב בהליכה ברגל למחנה עוד יותר גרוע ומטונף, גינסטקירכן. רוב האנשים, גם בינינו, חלו בטיפוס ונפטרו שם. גם לדודתי לא עמדו כוחותיה והיא נפטרה מהמחלה. כעבור כמה ימים, ב8 במאי 1945 נגמרה המלחמה. בבוקר נעלמו כל השומרים, ואנחנו יצאנו שוב לכביש ולשמחתנו ראינו את הטנקים האמריקנים הראשונים.
לצערי גם אחי לא שרד. נשארתי לבדי ממשפחתי. חזרתי לבודפשט ואחרי שנרפאתי והתאוששתי מכל המחלות, הצטרפתי לתנועת דרור הבונים. אספנו כ150 ילדים שהוסתרו במקומות שונים והוריהם לא חזרו, ואחרי הרבה קשיים, בין היתר עלייתנו והחזרתנו עם האנייה המפורסמת, האקסודוס. כעבור כמה חודשים עלינו בעליה "ד" במסמכים מזויפים לא עם השמות שלנו. הילדים נקלטו בקיבוצים שונים ובעלית הנוער ואנחנו, המדריכים, הצטרפנו לגרעין ,"גרדוש" והקמנו את קיבוץ פרוד.
עוד פעם אני מביאה את הערכתי למירי סיני ושותפתה דניאלה שאול שבתמיכת אופיר דגני, מנהל בית הספר למחוננים, יזמו ואפשרו את המפגשים עם הנוער המצוין, המנהיגים לעתיד שיזכרו אותנו ובתקופה הקשה והעצובה בתולדות עמנו.
אביבה יניב

13. סיכום ביניים
כאשר נודע לי על התכנית "איש, תן לי יד", רציתי מאד להשתתף בה, אך היו לי לבטים. אמנם חייתי 5 שנים תחת המשטר הנאצי בגרמניה, אך ניצולת שואה שעברה את הגיהינום לא הייתי. התייעצתי עם מירי וקיבלתי ברצון את דעתה החיובית. ועתה לעצם העניין. שיחות ההכנה לקראת המפגשים לנו וגם לנערים היו חשובות ביותר. ידענו אנו וגם המחוננים למה לצפות וזה הקל ביצירת הקשר הראשוני. הרשימה אותי העובדה שנערים מחוננים, ברובם צברים, בחרו מרצונם החופשי דווקא בנושא קשה זה. גם בבניית התכנית ובבחירת הנושאים מורגשת המחשבה וההקפדה שהושקעה. הבעייה העיקרית הייתה משך הזמן הקצר. בלתי אפשרי היה בפרק זמן כל-כך קצר לעמוד בלוח הזמנים של התכנית. לא ניתנה האפשרות להעמיק ולהשלים את הנושא. לרוב זה נחתך באמצע ונשאר שיטחי. מחשבה נוספת שעברה במוחי – אולי נכון היה יותר להפגיש זוג נערים עם ותיק אחד, לא עם שניים, כי בגלל החומר הרב לא תמיד הגיע בן הזוג הוותיק לביטוי עצמי מלא, אם בכלל... לדעתי, לביקור המשותף במוזיאון "לוחמי הגיטאות" הייתה חשיבות משמעותית למרות שהגבילו אותנו שוב בזמן. ביקור זה תרם להבנת יתר ולהמחשה של הנושא. אני הלכתי שלובת זרוע בדרך המפותלת של המנהרה עם הנערה "שלי", בת זוגתי. ברקע שמענו את קולות דברי הילדים. לפעמים התעכבנו והתבוננו יחד בתמונות. אני הרגשתי את עומק החוויה שהנערה עוברת, כמעט עד להזדהות, כך שבסוף הדרך התחבקנו ונפרדנו בנשיקה. סיכום ביניים: למרות כל המגבלות אני מאמינה בחשיבות המפגשים, לנו ניתנה ההזדמנות למסור באופן ישיר על עולם התופת בו חיינו, עולם שעד היום קשה לתפוש ולהבין שזה קרה. אני מניחה שהנערים העמיקו את הבנתם על ערך חיי האדם, על אהבת האדם ועל חיי החופש במולדת. גילה דביר, להבות-הבשן

14. פליטה, לא ניצולה
"איש, תן לי יד" – סיכום ביניים בהתחלה כאשר מירי פנתה אלי והזמינה אותי להשתתף בפרויקט, חשבתי שזה לא בשבילי, כי לי היה מזל ולא עברתי את הגיהינום שנקרא שואה. קראתי לעצמי "פליטת שואה" ולא "ניצולה". אני נשלחתי ב KINDERTRANSPORT של 500 ילדים , חודשיים לפני המלחמה. אבל, כאשר פגשתי את החברים וראיתי את הנערים ועד כמה הם מתעניינים, הבנתי שגם לי יש מה להוסיף. גם אני חוויתי את ההשפלות, הזלזול והפחד שהיו גורלם של היהודים. ובעיקר הפרידה שלי כילדה צעירה מאד, כמעט בת 8 , מהורי, מבלי להבין מדוע. גדלתי באנגליה במשפחה טובה. במשך זמן רב האמנתי במה שאבא אמר לי שבקרוב ניפגש שוב, לצערי זה לא קרה. כאשר התחלתי להבין, נשבעתי שאני אחיה רק בישראל. שילדי יגדלו בביטחון, עם ראש מורם. אני רוצה להודות למירי, דניאלה ואופיר וכמובן לעידית – על היוזמה המבורכת. אני בטוחה שתהיה הסקת מסקנות לגבי המשך התכנית, כדי שלהבא הוותיקים והנערים יקבלו יותר זמן ויהיו עוד יותר מרוצים. זאת הייתה זכות בשבילי להשתתף. גילה רז .